צור קשר
...Loading...

הסבל שבתלות, הכאב שבחיים - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הבלוג של גברי

הנבואה היונגיאנית - הסבל שבתלות, הכאב שבחיים, ואהבה שאינה תלויה בדברים

לב שבור, הוא לב שלם - על הסבל שבתלות, הכאב שבחיים, ואהבה שאינה תלויה בדברים.
בשבועות האחרונים אני נוגע במקומות המרגישים אולי הכי כואבים אצלי במערך הרגשי. וכשאני אומר כואב, אני מתכוון לכואב, פיזי, ממשי, באזור הסרעפת ורגעים בהם הבטן מתהפכת, והראש כמו ניכנס למקום שרק מחפש פתרון, בכל צורה שהיא, בכל דרך, ומה שאני שומע מבפנים, זה קול צורם ומחריש אזניים של הרצון שלי, הצורך שלי, איזו נזקקות המחפשת ערפל סמיך להסתיר עניינים שכל החיים אני רגיל להסתיר. במילים אחרות, הרצון שלי במשהו, ההחלטה שמשהו חסר לי כרגע, הוא הבסיס לסבל שלי, הרגע בו אני מחליט שאני רוצה, הוא הרגע בו חסר לי, וזה הופך לרגע בו אני מתחיל לסבול.

העניין הוא שבשנים האחרונות, לקראת גיל 30 התחילו לצוף הרבה מאד עניינים לא בדיוק נוחים, יכול להיות שלחלק זה יותר מוכר ואחרים לא בהכרח מבינים על מה אני מדבר, אבל הכל התחיל כשחשבתי לראשונה על מועדון ה-27 הידוע לשימצה. מה זה מועדון ה  27? יש איזה אג’נדה סביב הגיל הזה בעולם הרוקנרול, הרבה מאד אמנים שאני מאד אוהב ומעריך את היצירה שלהם, שהיו מעין גיבורים של התקופה שלהם וכמו הוטמעו בנצח דרך יצירתם הלכו לעולמם בגיל 27, ג’ימי הנדריקס, ג’ים מוריסון, איימי וואיינהאוס שרק לפני כמה שנים עוד היתה איתנו ובין הכותרות, ג’ניס ג’ופלין, קורט קוביין, ועוד מיני כאלה ואחרים גאונים לתחומם שתמיד הכי קל להסביר לעצמנו שהם הלכו בשיא שלהם, שהספיק להם, ושהם עשו את שלהם. והאמנם?

ואני אישית חוויתי תקופה מאד מעניינת ולא פשוטה, דווקא בין גיל 27 ל - 30. ובמה היא מאופיינת? בזה שכל מה שחשבתי או האמנתי בוא עד אז, התפורר לו, וכמו הטוב והרע נשזרו אחד בשני, קצת כמו סמל היין והיאנג, וכבר לא היה שחור ולבן, הגבולות שבניתי בראש הלכו והיטשטשו ויחד עם זה הסיפורים שתמיד הסברתי לעצמי כמו החלו ללכת לאיבוד.
החיים דווקא קיבלו כיוון מעניין מאד ואמיתי, אבל יחד עם זאת, החיים דרשו ממני להתבגר, דרשו שאבחר תחומי עניין ואכנס בהם, שאבחר אנשים, חברים שהולכים איתי, מורים שהולכים איתי וסגנון חיים שעובד בשבילי. הטוב כבר החל מלווה בספק וכך גם ה”רע”.
בתוך כל זה, הסתיימה לה מערכת יחסים מדהימה שליוותה אותי שנתיים, והכלב שהיה לנו נשאר עם בת הזוג, והיה שבר עמוק ושאלה האם עשיתי את הדבר הנכון? האם זו האמת שלי? האם אני נאמן לאמת שלי?

בתוך כל זה, החיים הלכו והתגלגלו למה שהאמנתי כל כולי שעיקרון זה מהווה תנאי בסיסי מאד להתפתחות האותנטית שלי בעולם, וזה לוותר על כל תלות בגורמים חיצוניים לניהול חיי, שבמילים פשוטות זה להימנע מלבקש עזרה שנובעת מעצלות או פחד להיות קטן, להצטמצם ולהכיר במעט שיש לי כרגע, בעיקר חומרית. ולא היה קל להתבונן בחרדות העולות, כלכלית, זוגית, מינית, תעסוקתית, חברתית. אבל כל העניין שם אותי במקום בוא אני יכול להתבונן במציאות כפי שהיא, בפשטות ובכנות, כי מה שיש זה מה שיש ועם מה שיש צריך לעשות את המיטב.
בתוך כל זה, בבסיס החוויה, עולה תחושה קשה מאד, תחושה שפעם הייתי מאלחש אותה דרך סמים, טלויזיה, אוכל, אלכוהול, מין, או מיני דברים כאלה ואחרים, ומאחורי הצורך, כפי שציינתי בהתחלה, אני מגלה את מה שנראה כשלב מכריע ביכולת שלי להשלים עם המציאות כפי שהיא ולקבל על עצמי את החיבוק של המציאות כפי שהוא, את החיבוק של החיים, אפילו ההורים עם כל האהבה וההערכה והכבוד, הפכו בני אדם בעיני לפני הכל, והחברים גם כן, וכך גם אני בעיני עצמי, ומתוך זה אני מתבונן בחיים, וכמו החיים דורשים ממני להתאהב בכל הריק שמסביב, ולא דווקא במלא, והריק הזה, הוא לא תמיד מנחם, לפעמים הוא קר, מוזר, חסר צורה, כאוטי, ומשאיר הרבה מקום לבדידות לצוף, לתחושות ניקור, לכאב של החיים. פתאום דברים שפעם לא חשבתי שהם שלי הופכים שלי, אני פוגש אנשים בין אם בעבודה וברחוב, בבילוי או מיסגרת כלשהי והכאב שלהם כמו זורם דרכי, ושלי בהם, והחיים באים בעוצמה מוגברת מאד, במיוחד כשלא משתמשים בחומרים או אמצעים שפעם היו נתיב המילוט. וללמוד לאהוב, במקום הזה, כל אדם באשר הוא, או לפחות לקבל אותו, לייצר גבולות, ולהמשיך להאמין ולהתמיד בדרך זה לא פשוט. הרוחות נושבות לכל עבר, החיים מושכים לכל מיני כיוונים מפתים או תאוותניים, והפשטות המפיגה את המתחים ואת מה שמרגיש לפעמים כאיבוד הדרך, הוא דווקא לעשות את הדברים הקטנים שהנשמה מבקשת, כמעט כמו היא דורשת, כמו שורפת מבפנים ואני מבין שאין לי ברירה אלא לחיות את המתנות שקיבלתי בתוכי, לא בהכרח מה שלימדו אותי, ולא מה שקנו לי, אלא להתחבר לכישרונות החיים המבעבעים במהות חוויתי וללכת איתם כמה שמרגיש לפעמים, נגד כל הסיכויים.

בתוך כל זה עלה בי רגע ספציפי, הרגע בוא עליתי לארץ, או יותר נכון רגע הפרידה מהמשפחה בשדה התעופה, כשמחממה עוטפת של סבים וסבתות ודודים דודות ובני דודים, חוויתי את שיברון , כמו המשפחה נקרעת ובאותו הרגע הבנתי עד כמה בקלות הכל יכול להילקח ברגע, אבל זה לא כל מה שקרה, אני נסגרתי, הפכתי ילד מרוחק ואלים, ומתחת לפני השטח עשיתי כל מה שאפשר כדי לאהוב את עצמי, אז התנגדתי ונלחמתי בחיים כדי להרגיש שיש לי את עצמי, במקום לקבל את העובדה שכאב הוא חלק בלתי נמנע מהחיים. והיום, לאחר מספר מערכות יחסים זוגיות וחוויות חיים, אני רואה עד כמה אנו צריכים קודם כל ללמוד לאהוב באמת את עצמינו דרך עצמינו, ללמוד לאהוב את מה שיש ולהכיר בתמונה ובצורך שלנו, כדי שנילמד לתת באמת, לתת בשביל לתת, ולא לתת כדי שארגיש שאני נותן, אלא לתת, כי אנו יחד בסיפור הזה, כואבים את אותו הכאב ומחפשים את השבילים אל הלב. ברי סחרוף כתב באחד משיריו “לב שבור הוא לב שלם” ואני נשברתי במערכת היחסים המיתולוגית שלי, נשברתי כי היתה שם כל כך הרבה אהבה, ותשוקה שהיתה עוצמתית להפליא אבל גם היתה בוסר ברמה שלא ידענו להכיל אותה אני ובת זוגתי בזמנו, והצורך להאמין שאהבה חייבת לנצח, ואהבה היא מספיק, הלכה ומשכה אותנו במכאובים עצומים והיאחזות תלותית משגעת, רק כדי שנבין, שאנו לא נצליח לסחוט מהאדם שמולנו את מה שאנו באמת צריכים כדי להרגיש שלמים עם עצמינו, אנו צריכים לחפש את הדרך להיות שלמים עם עצמינו כדי שהמצטרפים לדרך, יוכלו להינות מאיתנו בלי לסחוט אותנו או להרגיש נסחטים על ידינו.

הגוף כואב והראש מחפש הסברים הגיוניים הקשורים במציאות החיצונית סביבנו, אבל מה באמת קורה בתוכנו? מה מפחיד? מה מקפיא אותנו על שמרינו? ולמה דווקא כשאני פוגש אהבה מרגשת ועוצמתית אני ניתקף פחד שלא מאפשר לי לקבל משהו שונה, משהו משלים, ואולי הכי נכון, אולי הכי מתאים?
כשהלב שבור הכאב הוא חלק, תמיד, והחלק הזה, השבר, מאפשר להתבונן בכולם דרך השבר, המשותף, וזה בסיס לחיבור אנושי, בעיני, זה בסיס ללכת יחד מבלי לכפות על אחרים שום דבר, לא לשפוט ולא לרצות לשנות, שהרי נהיה ברור היכן אנו צריכים להיות, כדי להיות שלמים יותר ולחיות פחות בעיוורון.
זה נושא מורכב ושאלתי את עצמי האם בכלל לגעת בו, אבל הוא עלה.

אז אני מקווה שיש פה משהו, בין אם זה זרעון קטן של נכונות לשהות במקומות כואבים שעשויים לפנות מקום לשינוי, להזיז אותנו למקום יותר נכון, פחות תלותי, יותר בוגר ומעצים.
לא מזמן שמעתי אימרה שאומרת, “חיים אחד זה מספיק, אם חיים אותם כמו שצריך.”
ולי אישית, כואב לראות כל כך הרבה אנשים שכבר לא מאמינים בחלומות, או כמו וויתרו על מקומות כל כך אמיתיים בתוכם מתוך פחד או תחושת כישלון, כששום דבר בעיני לא מהווה עובדה להצלחה או סיפוק, מעבר לשלווה ושלימות הלב, השבור.
ומשהו שכן התבהר יותר על אהבה, זה שהיא חייבת חיים יציבים לעגן אותה, כדי שעוצמת האש לא תכלה לאט לאט את החיים ואת העצמי האותנטי. שלא נידבק לאהבה החושקת ונישכח את עצינו בשביל מה שאנו חושבים שהם צרכינו, שלרוב, אלה הם חסכינו. ובמילים אחרות,לקדש את החיים, לפני האהבה, למצוא את את אהבותינו בחיים, ואז לזמן אליה את האהבה הזוגית או החברית, או כל אהבה שלא תהיה.

והאמת שכל הנושא הזה מוביל אותי דווקא לתקווה, תקווה שעשויה להפוך לאמונה, אולי זה יהיה נושא הבלוג לשבוע הבא.

שבוע טוב לכולם.

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים