צור קשר
...Loading...

מעצבת את הסלון של חיי

בלוג זה נכתב בהשראת מספר מקורות: התהליך הטיפולי שעברתי בחיי, תהליכים בהם ליוויתי מטופלים, וחומר תיאורטי בתחום. מטרתו לתאר מסע, בו המטופל לומד להכיר לעומק דפוסים רגשיים-גופניים המלווים אותו בחייו. אתייחס ליכולת הבחירה באשר לדפוסי הגנה, ואגע בשאלות אופייניות כמו: "מדוע דווקא דפוס זה חוזר בחיי? כיצד אוכל לשחרר אותו? מה עושים עם כל הפחד הזה? " ועוד.. אתאר דרך אפשרית לעבודה טיפולית המוצעת בגישת הפסיכותרפיה הגופנית. בחרתי להשתמש בכתיבה בתיאור חווית התסכול, כאשר כל קורא יכול להחליף את המילה תסכול במילה מדויקת יותר מחייו. אני מזמינה אתכם להינות מהמסע הסיפורי, ולאחר הקריאה מוזמנים ומוזמנות לשאול ולשתף בכל נושא שעולה.

את מר תסכול הכרתי לפני הרבה שנים. יחסינו החלו יחד עם לידתו של הזיכרון שלי. כל המערכות המרכיבות את מי שאני, כבר מכירות היטב את פגישותינו: המחשבות, מתורגלות להתחיל להתרוצץ בשנייה שמופיע התסכול, עסוקות בניסיונות לשחזר כיצד תפס אותי הפעם, איך לא הקדמתי וחסמתי אותו. הן מנסות ללמוד ו"לתקן" כך שאצליח להימנע ממנו בפעם הבאה. הרגשות, מיד מתחבאים בפינותיהם ומפנים את מקומם עבורו, משום שתמיד כשמגיע הוא תופס לעצמו המון מקום. הגוף, מתכנס פנימה, מורגל לאפשר את ההתכווצות ואת ירידת האנרגיה המתלווה אליו, מעין התמסרות מוחלטת שיכולה להגיע עד כניעה. וכמה שארצה ואנסה, כמה שאתכנן איך בפעם הבאה לא אכנע לדפוס ולא "אפול אל התסכול", כי אאמין שגדלתי והתקדמתי.. שוב ושוב הוא ממשיך בשלו: מגיע אל דלתי, נכנס מבלי לדפוק עליה, ממהר לחלוץ נעליו ולבקר בכל החדרים, מתחיל להזיז ולהפוך חפצים (כאילו אין חשיבות לכך שסידרתי וניקיתי בדיוק עכשיו!) ואז, כשאני כבר ממש רוצה שילך, הוא מתיישב בכורסה האהובה עליו, ופשוט מנמנם... רק לאחר שסיים את מנוחתו, יוצא מר תסכול לדרכו ומשאיר אותי מותשת, מתאמצת לנקות אחריו, לנסות לארגן את הבית חזרה לצורה שתזכיר את איך שנראה לפני שנכנס.

אני שואלת את עצמי למה דווקא מר תסכול הוא שחוזר לבקרני הכי הרבה מכולם. למה לא באות אליי לעתים יותר קרובות בנות משפחה אחרות, כמו מר סיפוק, גברת שמחה, וגם אחיותיה שלווה ואהבה. כל אלה מבקרים לפעמים אך תמיד ממהרים, תמיד יש להם סידורים אחרים. ודווקא מר תסכול תמיד יש לו זמן, מגיע ומתיישב לנוח כאילו שום דבר אחר לא קיים. אני מנסה לזרז אותו, מתרצת תירוצים, מנקה ומסדרת כדי שירגיש לא נעים. אך הוא בשלו, בטוח בעצמו, נינוח כאילו היה בביתו. וכשממצה את הביקור, תמיד מחייך אליי בחצי חיוך כאילו אומר: "להתראות בקרוב!" ואני משיבה לו מבלי מילים: "לא רוצה שנתראה בקרוב! אתה לא מוזמן לכאן כי אני לא אוהבת אותך בכלל!" אך הוא לא שומע, או שומע ומתעלם, כי תמיד הוא חוזר, עקבי ועיקש.

ביקוריו החוזרים והבלתי רצויים של התסכול מאפיינים את מה שמכנה גישת הגשטאלט תבנית בלתי סגורה או Unfinished business (פרלס, 1978). כאשר קיים צורך מן העבר אשר לא סופק בשעתו, הוא יחזור וידפוק על הדלת בזמן הווה על מנת להשלים את המעגל שלא נסגר. הופעותיו לרוב אינן תואמות את המתרחש במציאות, כאן ועכשיו, משום שהצורך האמיתי מקורו בעבר. את סגירת התבנית ניתן לעשות בזמן הווה, רק כאשר האדם יהיה מוכן להכיר בצרכים הקדומים ולהתמודד עמם. אולם כל עוד לא יכיר בקיומם, תושקע אנרגיה רבה בניסיונות הטשטוש והרציונליזציה, ותחושת התסכול תלך ותגבר, בשל הפער בין צורך פנימי לבין חווית המציאות.

בספרו "צלו של האובייקט", חוקר כריסטופר בולס (2000) את יחסי האובייקט של אדם עם עצמו, כלומר את האופן בו אדם מתייחס אל עצמו כאל אובייקט במרחב. התייחסות זו משקפת את האופן בו התייחסו הורינו אל חלקים אלו בנו. לפיכך, מבנה העצמי הוא צורה של זיכרון עמוק, הנובע מהתנסויות מוקדמות ביותר של התינוק עם אמו (או הגורם המטפל). פער בין נטייתו האישית של התינוק לבין ההתייחסות האימהית לרצון זה, עשויה להיות מופנמת ולבטא עצמה בעתיד, כפער בין רצונו של האדם הבוגר לבין מעשיו במציאות למען מימוש הרצון. לדוגמה, אדם שעולה בו רצון לצאת לסרט, אך בפועל רצון זה אינו מלווה בפעולות שיביאו למימוש הרצון. במקום להתלבש ולצאת את הקולנוע, הוא מוצא עצמו מדליק את הטלוויזיה ושוקע בכורסה תוך הסברים רציונליים מדוע אין זה הערב המתאים ליציאה לסרט. התנהלות זו עשויה להרגיש ללא שליטה, ומלווה בתסכול גדול, משום שאין הוא מסוגל להצביע על הגורם המפריע לו במימוש הפעולה. יהיו מקרים בהם אף לא יהיה מסוגל לקלוט מהם רצונותיו, וההתנהלות הפנימית שלו תשאיר אותו שוב ושוב במעגל מוכר שמוביל לתסכול.

חשוב לציין, כי התסכול הנו חוויה הכרחית בחייו של התינוק, לגישתו של ויניקוט, שכן האם הטובה דיה מתחילה בתאימות כמעט מושלמת לצרכי התינוק, אך עם הזמן ההתאמה תלך ותפחת בהדרגה. כחלק מתהליך הנפרדות של התינוק מאמו, הוא לומד חוויות שונות ומגלה את גבולות המרחב שלו. חוויות מתסכלות הנן חלק משמעותי בתהליך זה, לכן השאיפה היא שדרגת התסכול תהיה מותאמת ככל הניתן ליכולתו של התינוק לשאתה, יכולת המתפתחת עם הזמן. חוסר תיאום בין עוצמת התסכול הנחווית לבין יכולת ההתמודדות של התינוק, היא שעלולה "לצרוב" חוויה זו כדפוס חוזר בחייו הבוגרים (ויניקוט, 1995). 

אם נחזור ליחסיי עם מר תסכול, באופן משונה אני חשה שלמרות שקשה לי איתו, לפעמים אפילו מאוד קשה, הוא כבר חלק כל כך מוכר מהנוף של חיי. מעצם קיומו, הוא מאפשר לי לשמר התנהגויות מוכרות (מה שנהוג להיקרא "אופי"), מאפשר למערכות שלי להמשיך בהתארגנות שנוצרה מאז שהייתי קטנה. שינוי של ההתארגנות המוכרת מלווה בפחד גדול – זהו הפחד מהלא נודע ומכאב. כן, גם אני, עם כל הרצון שלי להתפתח ולגדול, בעצם לא רוצה שיכאב לי אף פעם. לכן אני מנסה לכסות את הפצע, לדלג מעליו, להתגבר ולהתבגר מבלי לעבור דרכו, ולכאוב באמת את הכאב של הפצע. כי זה לא נעים שכואב. אך לצערי הרב, הדילוג לא באמת מצליח, הדפוס חוזר ומופיע שוב ושוב, גם כשכבר חשבתי שהצלחתי לרוץ מספיק מהר והוא לא יוכל להשיג אותי אף פעם.

אז מה כן יכול לעזור? שאני אסכים להכיר בקיומו, לראות אותו ואת השורש ממנו צמח, ולהקשיב באמת. שאני אבחר באומץ לתת יד למישהו שילווה אותי בדרכי פנימה, אל עבר השורש, בקצב הנכון לי.

כשאני מתקרבת אל השורש ממנו נבט מר תסכול, הגוף משמש עבורי כמצפן. הוא מסמן לי לאן לפנות כשאיני מכירה את הדרך, ומתי כדאי לעצור. ככל שאעמיק, אני צפויה לפגוש יותר פחד, שיכול לבוא לידי ביטוי בתחושה גופנית כמו סחרחורת וחולשה. ברגע כזה אני עוצרת, נושמת, מתבוננת בתחושות בסבלנות. מהדקת את האחיזה הבוטחת ביד של המלווה שלי, ובקצב הנכון לי ממשיכה. גם אם זה ייקח זמן, אני לא רוצה עוד לברוח או לחזור אחורה. אני מוכנה להתקרב אל השורש ולהסתכל עליו בשתי עיניי. להקשיב למה שיש לילדה הקטנה שבתוכי לספר עליו. לאפשר לזיכרונות לעלות ולרגשות להתעורר בי. זה בדיוק הזמן, כאן ועכשיו, לבכות על קיומו. אולי גם לכעוס על כך שהוא נמצא דווקא כאן ודווקא אצלי. לפרוק בכל דרך שמתאפשרת, לצעוק להכות להשתולל להתאבל וכל מה שנחוץ לי עוד... כדי לעזור לו ולי להביא לסגירת התבנית, לשחרר אנרגיה שנתקעה, לגדול. ייתכן והדרך לא תהיה פשוטה, יהיו לה עליות וירידות, צבעים כהים ובהירים, גלים של רגשות שונים, דמעות התכווצויות, פחדים וכאבים.. אך יחד איתם אפגוש בתוכי גם צחוק וריקוד, עונג ואומץ, ואפילו הנאה. ואני אבחר להמשיך לצעוד בה, כי זו דרכי שלי אל החופש, חופש הבחירה. דרכי הבוגרת אל הריפוי הפנימי שלי.

ומה יהיה עם מר תסכול? לאחר זמן מה, יגיע הרגע בו אצליח לחבק אותו בשתי ידיי, לחוש אותו נרפה ביניהן, להתרכך כלפיו, כלפי עצמי וכלפי מי שעזר לו להיווצר בתוכי. לחבק את עצמי ואת כל החלקים המרכיבים את מי שאני היום. אחרי שהגעתי אל השורש, התפקיד של מר תסכול בחיי אט אט יורד. כבר אין לו צורך להזכיר לי כל הזמן משהו מהעבר, לכן בהדרגה הוא יופיע פחות ופחות. כנראה שלא ייעלם לחלוטין, כי יקרו עוד מצבים במציאות בהם יהיה תפקידו להופיע. אך בפעמים הבאות שיגיע, הוא בטוח יישאר לזמן קצר יותר, כי יהיה לו מקום אחר לבקר בו. וגם אני אהיה פחות פנויה לארח אותו ולא אאפשר לו לבלגן לי את הבית, כי אהיה ברורה יותר לגבי הגבולות שלי. אז הוא ייכנס ויגיד שלום, אולי גם יבקר לרגע בסלון, ואז יחוש שאין בו צורך כמו בעבר, שהכורסה הנוחה שאהב הוחלפה בספה חדשה.. וייצא שוב לדרכו. בתחילה בטח אופתע שהוא הולך כל כך מהר, אך לאט לאט גם אני אתרגל לכך. אתחיל להזמין אליי אורחים נוספים, והם מצידם יוכלו להישאר יותר זמן כי מר תסכול כבר לא יתפוס להם את הכורסה היחידה בבית. כך אוכל לסדר מחדש את הסלון בביתי, לבחור כיצד לעצב אותו עם רהיטים ישנים לצד חדשים, ליהנות מחברת אורחים ותיקים וגם מרעננים. לאורך הדרך אמשיך לעצב ולשנות מחדש על פי רצונותיי המשתנים, בהתאם לתנועתם הטבעית של החיים.

לקריאה אודות נועם ויצירת קשר, לחצו כאן

מקורות:

בולס, כ. (2000). צלו של האובייקט. תל אביב: דביר.

ויניקוט, ד.ו. (2007). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

פרלס, פ.ס. (1978). גשטאלט מילה במילה: תראפיית התבנית. תל אביב: זמורה ביתן, מודן.


בלוגים נוספים

חרדה בראי הפסיכותרפיה הגופנית - תיאור מקרה - הבלוג של שירלי כהן
בתוך החדר האינטימי שלי הקירות כבר לא סוגרים עליי הלב לא מתפוצץ מדפיקותיו והמחשבות מן העבר, עם הפנים לעתיד עכשיו
להיות בקשר - אירה טפר
''בעולמנו,עולם של מתחים וכשלונות,דרושים אנשים שמבקשים ליצור שלמות בחייהם הפנימיים לא על ידי התעלמות מייסורים או בבריחה מבעיות,אלא באמצעות התמודדות עם המציאות העירומה שלהם ועם פשטותם''. -תומס מרטון-
הכל בסדר ומשהו לא בסדר
הבלוג של נועם מוסקל