צור קשר
...Loading...

הפחד לחיות במלואי - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן


תקציר הפרק הקודם להתעורר אל החיים: אני עומדת על סף הדלת ברגע הפרידה מהמטפלת. הצוואר כואב, מחזיק רגשות מעבר למודע: אני לא יודעת מה אני מרגישה. יותר נכון, אני לא יודעת שאני מרגישה. המתח סביב הצוואר כמו שיחים עבותים שמשתרגים סביב הטירה. בתוכה ה"יפהפיה", מהות חיונית, מרגישה וסקרנית שנדקרה בזעמה של הפייה ה-13 ונרדמה למאה שנים. דרך הארכיטיפ של היפהפיה הנרדמת אני מתבוננת בחלקים שלנו שנרדמו ובפחד לחיות במלואנו.

לא מתים מרגשות, כך אומרים. האמנם? אני פחדתי עד מוות מלהרגיש רגשות מסויימים. לכן לא הסתכנתי בלהרגיש אותם. הם נגדעו בעודם באיבם. למשל, לא כעסתי. לא קינאתי. הרגשות שלא הרגשתי היו בעיקרם אלה שלא התקבלו על דעת הורי והסביבה בה גדלתי. פחד או עצב דווקא התקבלו. זה ראוי לציון, שהרי הם לא רגשות שמתקבלים בכל מקום. אבל יותר מהכל התקבלו שמחה, צחוק וחוש הומור. חוש הומור? זה לא רגש... אבל הוא גורם לאחרים להרגיש טוב. על פי סיפורים משפחתיים הייתי מצחיקה כבר כתינוקת. מצידי כפעוטה (זכרונות מגיל 2-3) זכורות לי בעיקר אימה וחרדה.

רגשות הם תגובות לדברים שקורים בתוכנו ומחוץ לנו. כילדים, רגשות שלנו שהסביבה מקבלת זוכים להכרה, מענה, הדהוד, הערכה, הכלה, תגובה מרחיבת לב. למשל אם אני שמחה יחייכו אלי. אם אני עצובה יחבקו אותי... רגשות שלא מתקבלים נתקלים בכעס, לחץ, חרדה, ביקורת, התעלמות, אין-מענה. הילד נשאר עמם לבד. לילדים קשה להכיל בעצמם רגשות עוצמתיים מטלטלים וסוערים. הם זקוקים להכלה שתעזור בתיווך וויסות. הצורך בקשר הוא כל כך בסיסי בחיים האנושיים, מערכת הגוף/נפש שלנו זקוקה לקשר כדי להתקיים. כאשר רגש נחווה כמאיים על הקשר, אנו לומדים מהר מאוד לא לתת לו מקום. כאן נכנס הדימוי של הפיה ה-13. זו שסט הכלים המלכותי לא הכיל ולכן לא היה לה מקום. הרגשות שלא מקבלים מקום הופכים למאיימים על שלום הממלכה כולה. חלקים בנו נרדמים, ואנחנו חיים באופן חלקי. לא במלואנו.

דוגמא טיפולית

ע' יפהפיה. גוף פרופורציונלי, רזה ותמיר, שיער בהיר יפה ושופע, פנים סימטריות, עיניים גדולות ויפות. צעירה בתחילת שנות השלושים. מסובבת ראשים. מעוררת קנאה. אם הייתי נראית כך לא היו לי דאגות בחיים. אני בכוונה לא מצנזרת את השטות שכתבתי כאן, זו היתה אחת התגובות שלי אליה, והיא מספרת משהו. היא מושלמת. למה באה לטיפול בכלל? היא אמרה שמרגישה בלבול בחיים ולא יודעת אם להקשיב לראש או ללב. כשדיברה לא הרגשתי תגובה בגוף. בדרך כלל, כשאומרים משהו שבא מהעומק, מבפנים, הגוף מגיב בשינוי בנשימה, בקצב, במתח השרירי, בצבע הפנים... אבל הנשימה שלה מסודרת ואחידה, הגוף כמעט ואינו מגיב כשהיא מדברת או כשאני מדברת איתה, נשאר מסודר, מאורגן. היא דווקא מספרת שהיא לא מאורגנת בחיים. מעניין, הפער... ועוד פער, ברור שמדובר בבחורה חכמה עם רגישות ועומק, ובכל זאת כשאני מקשיבה לגוף אני לא חשה בעומק. כאילו משהו מונע ממנה להיות בעומק של עצמה.
הנשימה שלנו היא כמו ססמוגרף, מגיבה כל הזמן למה שקורה בתוכנו ומחוץ לנו. באופן טבעי היא איננה אחידה. אנחנו מגיבים לחיים. המעמקים שלנו מהדהדים עם מה שקורה מסביבנו. כדי שגוף יחזיק וינהג באופן כל כך מאורגן יש צורך במאמץ לשליטה. ע' לא מודעת למאמץ. על רוב שאלותי היא עונה: "אני לא יודעת". והיא מתכוונת לזה כפשוטו, לא במובן האקסיסטנציאלי או הבודהיסטי. היא רוצה לבחור בין ראש ולב אבל לא יודעת מה היא מרגישה. לא מבחינה בין רגשות ומחשבות. לא יודעת את עצמה. יש לה רעיונות ודעות והדברים לא קורים על פי התוכניות והציפיות שלה. באחד הטיפולים הראשונים היא מספרת בגאווה שהיתה תינוקת מאוד נוחה, קלה ושקטה, מתארת איך היתה משחקת לבד בשקט בלול בבוקר! אני שומעת ולבי נחמץ. תינוקת שקטה? קלה? תינוקת לא אמורה להיות נוחה! היא אמורה לבכות! כך היא מתקשרת עם סביבתה כדי לקבל מענה לצרכיה. מה מביא תינוקת להיות "טובה"?
אני רק יודעת שמדובר בהורים קרייריסטים, מנהלים, אנשים חזקים, דעתניים. הורים טובים, דואגים, אוהבים (בדרכם). לא מדובר בהורים שחלילה הרעו בכוונה או התעללו. אנשים איכותיים. ובכל זאת, בהשאלה מהמעשייה, בסט שלהם היו רק 12 כלים בסגנון: ילדה טובה, שקטה, צייתנית, יעילה, מעשית, אינטליגנטית, מוצלחת... לא היה בהם מקום לילדה כועסת, נפגעת, נעלבת, מתביישת, לא-הכי-מוצלחת, משעממת-משועממת ועוד רחמנא ליצלן כמה וכמה תכונות שלאט לאט מתגלות בה. הם לא קבלו, ולכן היא לא ידעה שהיא כזאת. מה שלא ראו בה לא נראה. לא הופיע בתמונת עולמה. כי לחיות את החלקים האלה של עצמה אומר להדקר במחט של הפיה ה-13. לחוות אי קבלה מההורים, דחייה, בוז, ביקורת. ההכרה של ההורים היא כאוויר לנשימה. לא לקבל אותה זה מסוכן. את זה היא הבינה כל כך מוקדם, כתינוקת רכה וצעירה, חכמה ורגישה.

לא בחרתי בע' כדוגמא בהקשר למעשייה של "היפהפיה הנרדמת" משום יופיה החיצוני. בכל אחד מאיתנו גבר, אשה, בלי קשר למראה שלנו, ישנה מהות של אותה תינוקת מלכותית יפהפיה, נסיכה סקרנית, חיונית, שמחפשת להכיר את הטירה, לחקור את המרחבים, להתפתח, להתרחב, להתחדש. אבל מה קורה כשהיא חורגת ממה שההורים יכולים לתפוס, מסט הכלים המלכותי? היא נדקרת במחט, בזעמה של הפיה ה-13, זו שלא הוזמנה ולא קיבלה מקום – ונרדמת.  
עד שמגיע הנסיך... (ועל כך בפעם הבאה
J )

לפעמים כשמתחילים לבוא במגע עם החלקים שלנו ש"נדקרו במחט ונרדמו", אנחנו קולטים מה נאלצנו לעשות בגוף ובנפש שלנו בלית ברירה על מנת שלא להרגיש. כמה החזקה, איזה מאמץ לפצל ולהדחיק. לעתים עולים כאב, צער עמוק ואפילו תחושות אבל על הילד או הילדה שהיינו, על מה שהיה יכול להיות ולא התאפשר, על המקום הבודד שבו חווינו את הקיום שלנו. וגם זעם. הזעם של הפיה ה-13 שלא קבלה מקום. הזעם שכולל בתוכו חווית דחייה, בושה, עלבון, תסכול, חוסר אונים... אלו הם רגשות עזים ועמוקים. כשהם עולים זוהי חוויה טרנספורמטיבית. כמו קשר ישיר בין מי שהיינו ומי שאנחנו עכשיו. משהו מתחבר ומתחיל להתעורר.
עם ע' אנחנו עוד לא ממש שם, ובכל זאת יש שינוי. אולי המאה שנים מתקרבות לסיומן... 

בתחילת הקשר היא שקלה לעזוב כמעט אחרי כל טיפול.
היא המשיכה, אולי משום שהרגישה שלא נבהלתי מהתסכול, הכעס והספקות. חודשים עברו. לאט לאט לאט לאט אני מרגישה בה יותר נפח. מידי פעם גל רגש. עדיין לעתים קרובות היא לא יודעת מה הרגש, אבל קולטת שמשהו קורה, שהיא מגיבה למשהו. הנימה המעריצה שבה תיארה בהתחלה את המשפחה השתנתה עם הזמן. עולים קולות שונים, ניואנסים, שאלות. היא מוכנה להרגיש עוד דברים מלבד הערצה, לשים לב מה קורה לה במחיצתם. היחסים נעשים פחות שטוחים, יותר מלאים ומורכבים.
היא פחות משימתית בפגישות, נותנת מקום לרגשות, מקום לעצמה. אני חוזרת ומשקפת לה את התנועות בגוף שלעיתים קרובות היא חשה רק כאשר אני מסבה את תשומת לבה, כמו מחזירה לה את עצמה חשה ומרגישה. את עצמה שבאמת לא למדה לדעת, שנשארה מחוץ לתמונה.
לפעמים אני מסתכלת עליה וקולטת שהיא בעצם לא כזאת יפהפיה, לא כזאת סימטרית ומושלמת... וזה דוקא משמח. היא נעשית אנושית. וזה יופי אחר לגמרי! היא מתעוררת לחיים.

בפוסט הבא, השלישי בסידרת "היפהפיה הנרדמת", אתייחס סוף סוף לנסיך... אתאר את האיכות ה"נסיכית" של המגע בטיפול בשיטת רוזן, מגע המחפש קשר עם החלקים הנמים והישנים בתוכנו, שאבדו מתודעתנו, מחכים להתגלות.

ואולי אגלה מה יכול לאפשר שינוי שם על סף הדלת?

בבלוג אני מתארת את העבודה והנסיון שלי בטיפול ובהוראה של שיטת רוזן. עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן

המגע בשיטת רוזן הוא כלי טיפולי ייחודי ומשמעותי. אם אתם מעוניינים להכיר וללמוד את המגע הבטוח והמאפשר, 
מוזמנים להצטרף אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן ולקבל מידע על סדנאות ופעילויות, או שלחו אלי מייל: 
ronimn@gmail.com.
 
פרטים על הפעילויות והסדנאות הקרובות:

סדנאות מבוא: לגעת בסיפור חיינו 

עם רוני מוסנזון

27-28 בדצמבר 2018

בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר

7-8 בפברואר 2019 בתל אביב 
פרטים 
כאן


סדנת העמקה אביב

עם אנה סודרלינד משבדיה ורוני מוסנזון
31 במרץ - 5 באפריל 2019
בנווה שלום

פרטים כאן


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

בלוגים נוספים

סיפור אהבה - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
נס וחסד בנסיך צפרדע? - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
הכח לרחף - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
לגעת ברגש - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן