צור קשר
...Loading...

הפחד מביטוי עצמי- הבלוג של ענת גיחון

הגענו לעולם עם צרכים, רצונות, רגשות, שתורגמו למשאלות אותן ביטאנו  – תחילה דרך הגוף והקול, אח"כ נתנו לקול משמעות דרך מילים. היינו זקוקים לסביבה שתגיב אלינו באופן מסוים – קשוב, מקבל, מכיל, לפעמים כזה שמציב לנו גבולות שהיו חשובים עבור תחושת הבטחון שלנו. אבל אם התגובה היתה תגובה ששוללת את מה שהיינו זקוקים לו, וחזרה על עצמה, מכיוון  שהבטחת הקשר עם הסביבה שהיתה אחראית לקיומנו, בעיקר בינקותנו ובילדותנו, היתה צורך קיומי, למדנו לעצור, לחסום, למסך כל ביטוי שעשוי לאיים, לפחות בעיני רוחנו. על המשך קיום קשר זה, תוך אילחוש הכאב, הכעס , העלבון וכו שחשנו ושאותם רצינו לבטא.  למעשה היפנמנו את המסר שקיבלנו מהסביבה, ולמדנו לשלול את תנועת החיים שלנו, להגיד לעצמנו לא – לא לרצות, לא להזדקק, לא לכעוס, לא להיות יותר מדי, לא להיות חלש ופגיע, וכמובן לא לבכות...וה"לא" הזה ממשיך להתקיים בנו עד היום, ובלי שנשים לב, די מנהל את חיינו. ....

מכיוון שאנחנו חיים קודם כל בגוף שלנו – כל "לא" כזה מלווה בכיווץ – אנחנו, לרוב באופן לא מודע, מצמצמים את הנשימה שלנו, כי כשנושמים באופן מלא יותר מרגישים יותר, כולל את התחושות הלא נעימות... וזה קורה על ידי כיווץ של שרירי מערכת הנשימה – הסרעפת, שרירי בית החזה...

או כשעולה בנו בכי, קולות שהוטבעו בנו שאמרו שהבכי שלנו מכביד ומעיק, או שלבכות זה להיות חלש ורכרוכי, מהדהדים בנו, ואז מערכת שרירים מסוימת, כמו הגרון והסרעפת גורמת לנו לעצור אותו...

או כל פעם שמתעורר בנו כעס, שהוא הדיפה של מה שמאיים לפגוע בנו בצורה זו או אחרת, ושבכך יוצר ניפרדות, ולו רגעית, (למרות שניפרדות היא פן חשוב בגדילה שלנו, ביכולת לעמוד על שלנו,...) אנחנו אומרים – אם אכעס – לא יאהבו אותי, ינטשו אותי; או אפר את החוזה הבסיסי לפיו אני אמור להיות תמיד נחמד וזמין, ואז אנחנו עוצרים את ביטוי הכעס – מהדקים את הלסתות, מכווצים את הכתפיים, הזרועות, הרגליים – כל אותם אברים שהיו אמורים להשתתף בביטוי הכעס.

אמירת ה"לא" לעצמנו, מלווה בכיווץ גופני– של הגרון, של בית החזה, של האיזור שאחראי על הושטה, על הדיפה, על בכי, על צעקה, קרתה לא רק כשהיינו מול מי שהיינו זקוקים לאישור שלו,  אלא שעם הזמן, בכל פעם שמתעורר בנו רגש או תנועה ספונטנית, מבלי שנשים לכך לב – מתעורר בנו קול ששולל תנועה זאת, ויחד איתו מתרחש כיווץ קטנטן של תאים בגופנו, של שרירים, שעוצרים את התנועה שבאה יחד עם הביטוי הרגשי. (המילה האנגלית לרגש מכילה את המילה תנועה– e-motion). לאט לאט כיווצים ועצירות אלה מצטברים למעין שריון, שלמרות שבעומק נועד להגן עלינו – היום הוא חוסם את היכולת להיות, פשוט, מי שאני – להנות, לשמוח, לכאוב, לכעוס כשצריך, להיות חי ומיני. וחלק מהאנרגיה שנועדה לביטוי מופנית כנגד עצמנו, ובאה לידי ביטוי בחרדה, בדכאון, בתחושת ריקנות...

בטיפול אנחנו מנסים לשנות גורל זה – החל מקיום קשר טיפולי, שמעצם מהותו נועד לקבל ולתמוך באותו ביטוי רגשי שבעבר חסמנו. 

אנחנו משתדלים לרכך באופנים שונים, על ידי הפעלה גופנית או סוגים שונים של מגע,  את ההשתריינות הגופנית שנועדה בעבר לתמוך בחסימת הרגש שלא קיבל רשות לבוא לידי ביטוי.

אנחנו מנסים באופנים שונים לעודד זרימת חיות בגוף ואת הביטוי הרגשי שנחסם - עובדים על העמקת יכולת הנשימה; משתמשים בעבודה קולית שלמשל מסייעת לביטוי של עצב, כשהמטופל חווה אותו,  לבוא לידי ביטוי לא פעם בבכי. אם מתעורר כעס או זעם בגוף המטופל, אנחנו לא רק מדברים עליו, אלא גם מנסים למצוא דרך לבטא אותו, לפרוק אותו.

על ידי ריכוך ההשתריינות הגופנית ואמירת "כן" לביטויי הרגשי – אנחנו אומרים "כן" לחיות, לאותנטיות, להנאה, ולרשות לאהוב. 

על השתלמות שנתית בנושא התנועה האגרסיבית, בהנחיית ענת גיחון , אפשר לקרוא כאן.

אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר



בלוגים נוספים