צור קשר
...Loading...

הקשר שבחוסר קשר-הבלוג של אירה טפר

אני וליאת הכרנו בהודו.זאת היתה אהבה ממבט ראשון.

היא הסתכלה עליי בעיניה החומות והרכות כשטיקה אדומה ענקית מתנוססת על מצחה ומיד ראיתי שעומדת מולי אחות.

זה היה לפני יותר מעשור.

במהלך העשור הזה עברנו כל כך הרבה שינויים. בחברות בינינו וכל אחת בחייה.

מצאתי לי בית באזור שמעולם לא הייתי בו קודם, אך מיד כשהגעתי הרגשתי תחושת בית יותר מהרבה מקומות אחרים שבהם הייתי.

החלטתי ללכת עם הבטן והשכרתי שם בית עץ באמצע השדות.

שנה מאוחר יותר ליאת עברה לגור בצידו השני של השדה.

זאת היתה תקופה נהדרת בחברות שלנו שבה היינו בלתי נפרדות.

עושות ביחד את החיים!

אני יכולה להגיד שכל מה שקשור בליאת מתחבר אצלי מיד לתחושת בית.

גם במעבר דירות הבא היינו במרחק של רכיבת אפניים האחת מהשניה.

עוד תקופה שבה בילינו יחד לא מעט וחלקנו את כל טלטלות החיים. שמחות, כאבים, פרידות וכל מה שביניהם.

בזמן הזה אני כבר בזוגיות כשנתיים. ליאת ובן זוגי מפתחים ביניהם קשר קרוב ואוהב משלהם ואני כמובן מבסוטה מהמצב. כמה כיף זה כשהאהוב שלי ואחותי-חברתי נהיים חברים קרובים.

הרבה פעמים בחברות ביני לבין ליאת, כשחצה בינינו חתול שחור, הרגשתי שאני לא יכולה לתת למצב הזה להמשך הרבה זמן.

זה היה מעלה בי את הפחד שהחברות הזאת יכולה לא להיות. להגמר.

ואני ל ע ו ל ם לא אתן לזה לקרות. לא עם ליאתי.

וככה חלפו להן שנים ועברו כמה וכמה חתולים שחורים ואפורים. עליות וירידות.אבל תמיד דיברנו על זה, "עבדנו" על זה, הסתכלנו על זה מפה ומשם ולבסוף עברנו את הקושי וחזרנו לקשר החברות הקרובה שמוכרת לנו.

אם ליאת הייתה מסתגרת בתוך עצמה או "נעלמת" לא יכולתי לשאת את המרחק ומיד הייתי מזמנת אותנו לשיחה ו"תיקון" המצב. מה נראה לה? אני על המשמר ואף אחד לא הולך לשומקום!!

ליאת לא הבינה למה אני כל כך כועסת כשהיא נכנסת להשתבללות שלה.

אני הרי מכירה את התנועה הזאת שלה ויודעת שיש לה צורך כזה מדי פעם.הכל בסדר. אף אחת לא הולכת לשומקום...רק לוקחת קצת זמן לעצמה.

פעם אחרי פעם התחלתי לשים לב שאני מפחדת מאיבוד קשר עם היקרים לי.

ממש תחושה בלתי נסבלת עבורי.

להשאר רק עם הפחד... זה מציף מדי. עבורי הכעס נגיש הרבה יותר.

אז אני אכעס. 

לפעמים לא היתה אליה גישה כשהיא בתוך עצמה. ואותי זה היה מפחיד ומרחיק.

אבל לא להרבה זמן...אני לא אתן לה להעלם ככה!

התחלתי להבחין בכמות אנרגיה ומאמץ אדירים שאני משקיעה מתוך פחד. "רק שלא ייתפרק".

אפשרות של הרפייה וכניסה לאזור ה"לא ידוע" בחברות שלנו נראתה לי מאיימת מדי.

בשנים האחרונות חווינו גל עוצמתי מאוד של שינויים. כל אחת בחיים שיצרה וגם ביחסים בינינו.

אני התחתנתי ועברתי עם בן זוגי לחיות במדינה אחרת וליאת הסתובבה בעולם ולמדה המון בתחום העיסוק שלה.

באופן טבעי המושג "לשמור על קשר" קיבל צורה אחרת.היה פשוט יותר להפגש ולשוחח בטלפון את שיחותינו המתמשכות כשהיינו באותה מדינה, בלי הפרשי שעות, ובשכנות. עתה ניצבנו מול אתגר חדש.

נפגשנו בחו"ל כשאני חווה משבר וקושי גדול והיא כבר עברה כמה דברים במסעה והתעצבה אחרת ממה שאני מכירה.

אני לא הייתי עדה לתהליך השינוי הזה בגלל המרחק והקשר שמעט התרחק והיא לא ממש היתה מוכנה לחוות אותי במשבר בעוצמות הגבוהות שבהן הבעתי אותו כלפי חוץ.

חלפה כמעט שנה שבה לא שמרנו כמעט על קשר רציף בעקבות השבר והקושי שהגיעו בשלב זה.

איתגרנו אחת את השניה ונדמה היה שהגיעה העת האפלה בחברות שלנו (קצת דרמטי לצורכי המחשה).

החלטנו להרפות מהקשר ולהניח לו. לראשונה מזה 10 שנים.

שתינו הרגשנו שהגיע הזמן שכל אחת תפנה לדרכה ולמסעה והסכמנו להניח את החברות בינינו במרחב האבסטרקטי של הלא נודע.

מעטים היו הלילות בהם ליאת לא ביקרה אותי בחלומותיי, שם כעסתי, בכיתי,התאכזבתי ונפגעתי.

כמעט אף אחד מאלה לא קיבל ביטוי אמיתי מולה. החלומות היו עבורי מרחב בטוח, פרוץ וחסר הגנות. שם יכולתי להיות פגיעה לרווחה.

מפעם לפעם הייתי מתעוררת עם תחושות מהחלום והן היו מלוות אותי במהלך היום.

החלטתי לכתוב לה מכתב ארוך ומפורט על כל מה עובר עליי אבל אז שמעתי קול ברור בתוכי שאומר "תני לזה עוד קצת זמן. תהיי בלא נודע".

וכך נותרתי עם כל המטען הרגשי הזה מול עצמי,לומדת להכיל ולא מיד "עובדת על זה". מכילה ומרגישה את מה שפעם היה בלתי נסבל.

ביומולדת שלי אני קיבלתי הפתעה נעימה שמגיעה מידי חבר שבא לבקר אותנו בחו"ל.

"זאת מתנת היומולדת שלך מליאת.היא ביקשה שאמסור לך אותה".

הוא נפגש איתה ולאחר מכן הגיע לבקר אותי ואת בן זוגי.

אני פותחת את המתנה והמחשבה הראשונה שעולה בי היא "איך היא מכירה אותי...".

המחווה שלה עושה לי נעים וקרוב. אני שולחת לה כמה מילות הודייה ולב סגול. אני אוהבת אותה כמו שאהבתי אותה תמיד. מעניין שזה לא השתנה...

עובר לו עוד חודש ואני מקבלת מליאת הודעה מרגשת במיוחד שבה היא אומרת לי שהיא מכבדת את השתיקה בינינו אבל תשמח שנדבר.

הופתעתי ועניתי לה שאשמח לדבר, אבל מרגישה שעם הריחוק שכבר נוצר,יהיה מדוייק יותר עבורי להפגש ולדבר פנים מול פנים ולא דרך סקייפ.

היא הסכימה איתי וקבענו להפגש כשנגיע שתינו לארץ.

וכך מגיע יום הפגישה המיוחל.אני מודה שחיכיתי והתרגשתי לקראתו.

כשליאת מגיעה אני מביטה בה ומבחינה בשינוי שעברה,אך בו זמנית גם שמה לב שמשהו מוכר נותר כשהיה.

אותו משהו מוכר שמרגיש לי כמו בית כשאני מסתכלת בעיניה.

כיאה לשתינו התחלנו עם קפה וקשקוש קטן על הא ודא, אך די במהרה מצאנו את עצמנו בחדר בקומה העליונה, הדלקנו מזגן ונכנסנו לאינקובטור למשך 9 השעות הבאות.

מדברות ומדברות בלי לשתוק לרגע.

כמה התגעגעתי אליה!

אחרי כמה שעות כשהרעב החל להזדחל בתוך בטנינו נאלצנו להפסיק את שיחתנו לכמה דקות ולרדת למטה להכין לנו אוכל שישמש כדלק לשעות השיחה הבאות.

בביס האחרון שתינו הזזנו את הצלחות ואמרנו כמעט באותה השניה "טוב,אז...נדבר...?".

יאמר לזכותה שאין עליה בהקשבה אמיתית ופתוחה.

היא הקשיבה לכל מה שהיה לי להגיד עם ליבה ועיניה. מבלי לקטוע את דברי אף לא פעם אחת.

ואני דיברתי מהלב.

חשוף,פתוח ופגיע. בלי האשמות.

בלי השלכות ובלי בריחה מאחריות על מה ששלי.

היתה תקשורת בהירה ואמיתית. היה מקום להגיד את הכל.

אחר כך היא דיברה. ואפילו אני,שקצת קשה לי לא להתפרץ באמצע הדברים,כיבדתי אותה ונשארתי בהקשבה מלאה.

הרגשתי שהבנתי והייתי מובנת.

אף אחת לא ניסתה להיות צודקת.

פשוט שיתוף כנה וחשוף.

כשהנושא שלשמו התכנסנו דובר והיתה תחושת מיצוי, עברנו הלאה לדבר על החיים והחברים וכל מה שביניהם.

עברה בי תחושה שנסגר לו מעגל.

עכשיו מתחיל משהו חדש ביחסים בינינו שאת צורתו אני מגלה לאט-לאט.

אחרי שליאת עזבה הסתובבתי כמה ימים בתחושה שהיתה חדשה עבורי.

תחושה שמרחב החברות בינינו נמתח והתרחב ויכול להכיל בתוכו גם חוסר קשר.בתוך הקשר.

הבנתי את המשמעות שבהרפיה מחברות קרובה כדי לאפשר לי,לאחר ולחברות בינינו לשנות צורה.

לפעמים, שינוי צורה בתוך קשר ישן ועמוק הוא קשה יותר.

כמה אנרגיה השקעתי ב"לעמוד על המשמר" כדי לא לחוות אובדן ואת כל הרגשות שהוא מעורר בי...

למדתי את שתי הקצוות שבין כיווץ והרפייה וכן...גם להסכים להרגיש איך זה  כשהאנשים הקרובים בחיי לא שם בשבילי. אבל כשהם לא שם, אני שם.

אני נשארת.עם כל הרגשות והתחושות שעולים,נותנת הכרה ואולי משתפת את הצד השני,בבוא העת, במה שעובר עליי.ואולי גם לא...

אני בהודיה עמוקה על האפשרות לראות דפוסים ופחדים מהותיים בתוכי, העולים אל מול ובתוך מערכות יחסים בחיי.

היום,יותר מאי פעם, אני מבינה כמה ריפוי והתפתחות יכולה להיות בתוך קשר בין שני אנשים.

הכותבת: מטפלת מוסמכת בפסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינתזה. מגיעה מרקע של עולם התנועה והריקוד, יוגה ורייקי.

בלוגים נוספים

טרמפיסטית בשם חרדה - הבלוג של אירה טפר
"משהו רע קורה לי". "אני משתגעת". "אני מאבדת שליטה".
מחשבות הריוניות (לא רק לנשים)- הבלוג של אירה טפר
המנעד הרגשי של אישה היוצרת בתוכה חיים מזכיר לי את תנועת גלי הים :הגלים יכולים להגיע לגובה שיא ורגע לאחר מכן לרדת ולשוב לרגיעה.
טובים השניים- הבלוג של אירה טפר
אני מאמינה בכל ליבי בהתמרה הנרקמת מתוך הקשר האנושי.