צור קשר
...Loading...

התמדה ככלי להחלמה - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - התמדה ככלי להתפתחות ולהחלמה - לא מתחרט על רגע

הבלוג של גברי

אנחנו נוטים להתבונן באנשים מצליחים, שנראים טוב יותר, יציבים יותר, או מתמצאים במקצוע מסוים באופן יוצא מן הכלל, נראים כמו הם יודעים בדיוק מה הם עושים, מתי ואיך, ולפעמים, אנו מחזיקים רעיון לחלום כל כך גדול, לגבי עצמנו,  שאנו מוותרים עליו מראש. כמו התודעה שלנו מתנגדת לנסות למצוא את הדרך להתחיל בכלל לעשות את הצעד הראשון, הפעולה הקטנה, הראשונית. אנו עשויים לקבל שיעורי בית, או תרגיל לאימון, או כל דבר כזה או אחר הדורש מאיתנו להתחיל לעשות פעולה יומיומית, והקושי שלנו להאמין שנגיע לתוצאה הרצויה מייצרת התנגדות וחורצת את התוצאה לכישלון מלכתחילה.

בגיל 15 או 16 קיבלתי את הגיטרה הראשונה שלי, זה היה אחרי שנים בהם אני מאזין למוזיקה וחולם להוציא צלילים וקולות כאלה בכוחות עצמי, הייתי מתבונן בחברים עומדים על במות אירועי נוער ומתבונן בגיבורי ילדות מוסיקליים שלי ולא מאמין שאי פעם אגיע לזה. בפועל, הייתי כל כך מלא חרדה, או יותר מזה, כל כך פחדתי להשלים עם זה שאני “טיפש” באותו התחום, שהצורך שלי לראות הצלחה מיידית או תוצאות מרשימות, לא היה נותן לי לשבת ולהינות מהדרך, אפשר לקרוא לזה הפרעות קשב, היפראקטיביות, ועוד מיני דרכים וצורות, אבל לא הצלחתי לשבת יותר משלוש, חמש או עשר דקות ביום, במקרה הטוב, שהיו מהולות כל כך בתחושות אכזבה והלקאה עצמית, שלא ידעתי להבין שמותר לי לעשות קצת רעש, סתם בשביל לעשות רעש, להוציא צלילים איך שלא יהיה שיצאו, להנות מהקצב האיטי, מהרוגע והאינטימיות שבעצם הבילוי הזה עם עצמי, לא ידעתי “לנשום לתוך התנוחה” כמו שאומרים בעולם היוגה. לשחרר את הפנטזיות ולהתמקד בלתת לעצמי להוציא את מה שייצא, וכך לאט לאט לפנות מקום למשהו חדש ולמצוא את ההרגל הבונה, את קו המחשבה העקבי לגבי העשייה.

כך קרה לי גם עם הכתיבה, אני זוכר שלקחתי על עצמי כמה משימות כתיבה יומיומיות כדי להציף יותר את המודעות ולהתחבר לעצמי, בזמן לימודי הראשונים במכללה, וגם שם, הייתי יושב שתי דקות ולא מסוגל יותר, מתפזר לגמרי, מרגיש שאני שורף ומבזבז את הזמן שלי, ומעדיף לעשות כל דבר אחר חוץ מזה.
אבל משהו בתקופת הלימודים, כשהבנתי שאני מקדיש, או מקריב, זמן מראש כחלק מהתהליך שאני מכוון לעשות, נתן לי לחזור על הפעולה הכל כך מתסכלת, לשבת, לנשום, להכין לעצמי איזה כוס קפה או תה, ולשבת. ולפעמים ישבתי ובהיתי בדף הריק, ולפעמים כתבתי כמה שורות והתמהמהתי, ולפעמים חזרתי להוסיף כמה שורות, ולפעמים קמתי במאיסות ואמרתי מספיק להיום, אבל בתוך כל זה, שמתי לי כעוגן, זמן ספציפי בערב, המוקדש לזה, למשהו הזה שאני עושה לגמרי למען עצמי, למען לימודי, למען הצלחתי ולמען הנאתי האישית. ולא היה קל, היו לא מעט הפרעות, גם מהסביבה. היה את הפלאפון שקרץ כל הזמן לשלוח יד ולבדוק מי ומה, בת זוגתי שהרגישה מאד חופשי להכנס ולפנות ולשאול ולבקש תוך כדי, ואת הכלב שגם הוא דרש תשומת לב, אז הבנתי שאני צריך מסגרת ברורה למה שאני חייב לעצמי.

ביקשתי ממנה שכשאני יושב בחדר העבודה, לא להפריע לי בזמן המוגדר הזה שהחל בעשרים דקות, סגרתי את הדלת והרחקתי את הטלפון על שקט, וישבתי, ונהניתי מהחלל הזה שיצרתי לעצמי בחיי לטובת השקט הפנימי שלי. והימים עברו, וחמש הדקות הפכו לעשר, ואלה לעשרים, ובשלב מסוים מצאתי את עצמי יושב וכותב ולומד גם שעתיים ושלוש ביום, ושעות ממוקדות, שעות שהיתה בהם עשייה, וזה נימשך כך והניב לא מעט אמת ולא מעט הבנה לגבי הדרישה של ההתמדה, אחת התובנות המעניינות היתה ההבנה שאני לא עושה את זה רק כשאני שמח, מאושר, מרגיש טוב או מרוכז במיוחד, אלא אני עושה את זה, כי זה זמן שאני מקדיש לזה, ואני עושה את זה עצוב, שמח, מלא באנרגיה או עייף, אני עושה את המינימום ההכרחי כדי להתקדם ונותן לעצמי להיות האדם שאני בתוך כל זה, בלי הלקאה ובלי שהדברים “אמורים להיות כאלה או כאלה…”
הזמנים האלה הפכו מיוחדים מאד. השקט, הרוגע, האפשרות לתת לעולמי הפנימי ביטוי בתוך העשייה שלי, ההרגל הטוב והזמן הזה שמוקדש לעצמי. לא ידעתי לאן זה מוביל, אבל ידעתי שזה מוביל למקום טוב, שונה, ומאפשר יותר.
התמדה היא לא כלי להחלמה כמו שהיא כלי לכל דבר אותו אנו רוצים לאמץ לחיקינו, ללמוד אותו וללמוד דרכו את עצמינו ומעט יותר על סביבתנו.
אבל כל מסע מתחיל מהצעד הראשון, ונימשך, כל עוד אנו מאפשרים לעצמינו להיות ולהינות בו מרגעי העונג, וללמוד מרגעי הסבל, שזה קצת כמו להנות גם מהסבל על מנת לפזר אותו בחוויה מתקנת, ועדיין יהיו רגעים של כאב ותסכול, ועדיין יהיה את חוסר האונים שבחיים המושכים לכל מיני כיוונים, אבל בתוך כל זה, הרגל טוב, כתיבה, מדיטציה, אימון גופני, או כל זמן הדורש מאיתנו להתמודד עם עצמינו, ולצאת מהסרט הזה שאנו מנוהלים בו דרך סביבתנו, עשוי לפתוח צוהר למתנות, לכישרונות ולאהבה עצמית שלפעמים אנו יכולים למצוא רק בלבד, כשאין לנו אלא להתבונן בהשתקפות הישירה, הענוגה והכואבת של עצמינו, ולגעת מספיק זמן במה שבולם אותנו כדי ללמוד לנשום אל תוך זה ולעבור מעבר למסוכות המגבילות את תודעתנו, ליבנו, וחלומותינו. מקסימום, שרפנו כמה שעות טובות, אולי כמה ימים, אבל תסכימו איתי שכשאנו לא נותנים את הניסיון הראוי למושא מאהבינו, בעיקר כשמדובר באנו עצמינו, אנו נשארים עם אותה המשקולת הבלתי נראית והכבדה לאין שיעור, של החלקים הנגוזים בחלומותינו.



שבוע טוב ומבורך לנו.

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה
הבלוג של גבריאל פולונסקי