צור קשר
...Loading...

זהות והגשמה עצמית - הבלוג של שחר שגיא

כשהייתי נערה הייתי מכורה למדור "בחן את עצמך" במגזין הנוער אליו הייתי מנויה.

בהתרגשות הייתי קורעת את עטיפת הניילון הכהה וריח משכר של דפים טריים מן ההדפסה היה מקדם את פניי. מציצה לרגע בפוסטר החודשי אבל לא מתעכבת, יש לי שאלה קיומית לפתור- אני מדפדפת זריז אל המדור. כל חודש בחינה חדשה ומחודשת- של הזהות שלי. האם את יצירתית? האם אתה כריזמטי? שתיתי בצימאון כל הגדרה שניתנה לי, בניסיון לענות על השאלה מי אני? ולגבש זהות מתוך מדדים משונים כמו "מה תכנית הטלוויזיה האהובה שלך אומרת עליך?". 


השנים עברו ומגזינים של בני נוער כבר הפכו לא רלוונטיים, אך עדיין הרגשתי שהתשובה הרווחת לשאלת הזהות, מסתכמת בצירוף די מוכר של הגדרות מקבעות: אני שם\ מין\ לאום\ גיל וסטטוס\ השכלה ומקצוע... הכול מהווה חלק מכרטיס הביקור של הזהות שלי. אבל האם יש "אני" קבוע שמעבר לכותרות הללו? האם לא הייתי כלל, לפני שנכנסתי למשבצת מילולית בעלת תפקיד? שוב ושוב נוכחתי שהתבניות שטחיות למדי והקיבעון מכבה חלקים בעצמי, שהרי העצמי שלי משתנה מטבעו, מתפתח, דינמי... ולעיתים אף סותר את עצמו! אז מה התשובה, לשאלת הזהות?

סיפור שקרה לפני כמה שנים:

התפטרתי!! התפטרתי מהעבודה ה"נחמדה בינתיים, עד שאתייצב כלכלית ואוכל לחפש בנחת משהו שאני באמת אוהבת". הרגשתי אמיצה ולא מתפשרת, פשוט התפטרתי, כי שיעמם לי ואני ראויה להגשמה עצמית. ביקשתי ממיטל, חברה מוכשרת שלמדה עיצוב גרפי, שתעצב מודעת פרסום לעסק שתכננתי להקים (איזה כיף לה שהיא למדה מקצוע כזה פרקטי), ניסחתי מניפסט רציני ובמשך שבוע פרסמתי את המודעה כל יום וחיכיתי. הימים עוברים ואין פניות. כבר בישלתי, ניקיתי כל פינה בבית, הרפיתי, התרשלתי, ושוב התאוששתי בבהלה מעצמי וניקיתי וסידרתי... אולי אין ביקוש. אולי משהו אחר. מה עוד אני אוהבת ויודעת לעשות? מה אני עוד, חוץ מ...זה? מה יגשים את העצמי שלי?? השאלה הפשוטה הזו נזרקה כאבן קטנה, אל תוך תהום חוסר הביטחון שלי והדהדה כאילו הייתה סלע. שבוע ללא הגדרת תפקיד ואופק מקצועי ונכנסתי ל"לופ" של שאלות קיומיות וייאוש- הלכתי לאיבוד. מי אני, מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי, לאן כל זה הולך? כעבור שבועיים, כשהגיעה הצעת עבודה שקלעה בול למה שפורסם במודעה ה"רצינית" שלי, כבר הייתי כל כך מבולבלת, שסירבתי! התעורר בי קול תובעני שלחש לי- תשאפי יותר רחוק, יש בך מעבר לזה. וקול אחר, ספקני, שלחש- את לא מספיק מנוסה, אין לך כלים, תחזרי למה שעשית עד עכשיו. השלבים רבים ומורכבים בדרך אל ההגשמה העצמית ואני שוב חזרתי אל השלב הראשון- מה בכלל העצמי הזה מבקש להגשים? האם אני בכלל רוצה? הגשמה, מקצוע, משמעות? הרי תמיד ישנו גם את הקול המפתה שאומר- בואי נטוס לקריביים ונשכח מהכול... הרגשתי שאני מטריפה לעצמי את הדעת. נגמר לי האוויר מהשאלות הגדולות והאף כבר נסתם מהבכי, מספיק. יצאתי לשאוף אויר, להתרענן, לשים פלסטר על האגו הפצוע ולחתום אבטלה, בדרך מיטל התקשרה... משעמם לה לשבת כל היום מול מחשב, היא חושבת ללמוד טיפול. ארבע שנים היא למדה, עשרות אלפי שקלים היא הוציאה, ועכשיו היא מרגישה שזה לא בדיוק זה, שהעצמי שלה אינו מוגשם במלואו... אפילו מיטל?? חשבתי, כאילו שלא מספיק קשה לבחור תחום שבו אנחנו מוכשרים ומאמינים בעצמנו מספיק, עליו לעניין אותנו לאורך זמן, לעורר בנו הנאה, עניין וגאווה בהתמדה, וגם להיות תחום בעל ערך כלכלי מבטיח ומכניס- אתם יודעים, ערך כלכלי שתואם את ערך העצמי שלנו... חלום ההגשמה כל כך חמקמק! אך מי רוצה להיות האדם שמתפשר? הרי זו בדיוק הסיבה שעזבתי את העבודה ה"נחמדה בינתיים" שלי, אני רוצה לזכות בלוטו של ההגשמה העצמית, ואם אני מתפשרת על פחות... על מה מעצמי אני מוותרת?

הסיפור הזה, כחלק מתהליך ההגדרה המקצועית שלי, גרם לי לתהות- האם הכנסנו את עצמנו לתוך נוסחה בלתי אפשרית, שבה התפקיד שלנו ומצבנו הכלכלי הם שמשקפים את זהותנו?

והאם הסיפוק מהם, הוא תנאי בלעדי לאושר?

האם אנחנו עד כדי כך מזדהים עם התפקידים שאנו לוקחים על עצמנו- מטפל, מעצב, הורה, איש חוק, השקפה פוליטית- שאיננו יודעים בלעדיהם, מי אנחנו, מה רצונותינו ואיך להיות מאושרים?

כשאני ובני השכבה שלי הגענו לגיל 13 קיבלנו משימה, להציג את עצמנו דרך חפצים וסמלים- מינים רבים של אוספים, פוסטרים, אביזרי אופנה ומשחקים שימשו תעודת הזהות שלנו.

לפעמים נדמה לי שכך גם כמבוגרים אנו מתהלכים בעולם כמיצגים של עצמנו, אוספים עוגנים חיצוניים שישקפו את זהותנו. ונניח שעד סוף העשור הקריטי והמבלבל שבין גיל עשרים לשלושים יש לנו פחות או יותר זהות מגובשת, אשר מגובה ומתוקפת בסמלים חיצוניים יציבים- סגנון לבוש, תחום עיסוק וז'אנר ספרותי ברור, למשל...

אבל מה קורה אם משהו משתנה, ואחד הסמלים זז ממקומו?

חוויות מטלטלות, טראומות והארות, מהוות נקודות ציון בחיים, שיכולות לגרום לשאלת הזהות לעלות בנו מחדש. אובדן עבודה, לידה, הגירה, כל שינוי גדול או משבר.- מעוררים תחושה שהקרקע המוכרת והבטוחה רועדת תחת הרגליים ויש אובדן כיוון, אובדן זהות.

כשאנחנו שואלים באמת, מי אני? מה אני רוצה? מה ממלא אותי? מה חשוב לי באמת? עלינו להיות מוכנים להקשיב לתשובה משתנה או אפילו לדממה פנימית. להיות בחיפוש, באי ידיעה, אשר מתוכם תנבע התפתחות והעצמה. בכל פעם שנשאל, נשיב מחדש את הכיוון "הנכון"- לעצמנו.

זוהי בנייה של קרקע פנימית אשר תהיה יציבה מכל קרקע חיצונית וסמל.

שאלת הזהות תמשיך ללוות אותי בחיי, כיוון שאחד המאפיינים הבולטים של הזהות שלי הוא דינמיות והשתנות. נסה לתפוס בידיך אבק כוכבים ותגלה שנותרת עם אגרוף קפוץ ותו לא...

ומעבר להשתנות הקבועה שלי... אני בחיים! והחיים כאמור מספקים לי חוויות מטלטלות, טראומות והארות אשר מהוות נקודות ציון בחיי, מזיזות את הגבינה שלי ומעלות את השאלה כל פעם מחדש.

השינוי הגדול ביותר העומד לפני כעת, הוא הפיכתי לאימא בעוד מספר חודשים! שינוי מרגש, מפחיד ומיוחל, שבוודאי יעורר בי את שאלת הזהות וההגשמה העצמית, שוב.

ולכן זהו בלוג אחרון בינתיים, עד להודעה חדשה... אני מרגישה שזו העת לאפשר ל-עצמי שלי, מרחב ופנאי לאתחל את עצמו מחדש. בפעם הבאה שאכתוב לכם, אהיה אחרת... 

ניפגש בצד השני!

קצת על שחר:

מאז ומתמיד ריתקה אותי החברה האנושית, על מגוון הקונפליקטים העזים שבה,

והמפגש המורכב שלנו עם הטבע- זה שמחוץ לנו וזה שבתוכנו.

לצד העשייה החברתית-חינוכית אני יוצרת וחוקרת בעולם הביטוי האומנותי


לכרטיס המטפל של שחר לחצו כאן

בלוגים נוספים

הזמנה לחופש- הבלוג של שחר שגיא
לא הפנים הרבות שלי הן שהתישו אותי- אלא ההתחבאות מאחורי מסיכות רציניות.
אני לא סובלת מהפרעת קשב וריכוז, אני נהנית ממנה
קשב ריכוז וחרדה - הבלוג של שחר שגיא
להרגיש את הפחד- הבלוג של שחר שגיא
למה באת לכאן עכשיו, פחד? להרעיד את עולמי? אתה בעדי או נגדי? לך ואל תחזור! תן לי לחיות את חיי בשקט.