צור קשר
...Loading...

זה נשמע כמו אוי אוי אוי -הבלוג של יהל ברסון לרום


"זה נשמע כמו "אוי אוי אוי"
אמרתי לעצמי  שנים..
השתקתי בתוכי קולות
"מעכבים" "מורידים

קולות מתלוננים או מצטדקים.

כל פעם שעלה בי קול כזה - ש"מתקרבן" ואומר-
"
אבל איך לקחו לי?" או... "למה דוקא לי זה קרה?"
מיד ניהלתי איתי שיחת חתך נוקבת:
"
מה פתאום את בוכה שלקחו לי ושתו לי? "
"
תמשיכי הלאה" אמרתי לעצמי
"
תפסיקי עם זה תכף ומיד !" נזפתי בי..
עד היום כואבת לי הבטן כשאני נזכרת בזה.

חלקים שלמים שבי השתקתי במשך שנים
רק כדי שלא אהיה הקורבנית הזאת
 .. 
התכחשתי לה.
וחנקתי את הביטוי הכי ראשוני שבי..
תמיד ללכת קדימה, לא לעצור – להמשיך הלאה!
היו לי סיסמאות יפות – לחיים חיוביים
אבל זאת שבתוכי  - שתקה בזעם

וזה שהשתקתי אותה לא גרם לה ללכת ממני..
היא רק הלכה אחרי במן שקט סוער שכזה..
ויצאה ממני דרך החריצים שבי
בשתיקה רועמת, או בזלזול ובציניות מרעישה 
ובעיקר בשיפוטיות כלפי החלקים המתקרבנים של כולם סביבי,
זלזול בתקיעות שלהם בתלונות שלהם, בהצטדקויות שלהם,
בהגנות שלהם - בהגנות שלי.

הפכתי לבודדה, קשה ועייפה.
אבל לא יכולתי להכיר שאני עייפה  
כי עייפות זה ללוזרים
.. 
וככה המשכתי לנזוף בעצמי ולרוץ אל עבר המטרות של החיים
להיכנס בהם בכל הכוח
להיכנס בי בכל הכוח..

הרבה כאב עלה בי כשהסכמתי לתת בי מקום לחלקים האלה שלי ולהקשיב להם
.
גיליתי בתוכי ילדה קטנה – לא יותר מגיל 8 
עדינה, בוכייה בודדה
עם סנטר רועד
שהייתה לבד הרבה שנים.
היא הייתה עייפה מכל הריצות שהעברתי אותה

וחבולה מכל החבטות שחבטתי בה וחנוקה ופוחדת
לבטא משהו שהוא לא חזק דיו
.

לאט שהיתי איתה - עם הלב שלי..
בכיתי איתה,
עם הלב שלי – שם היא הייתה
,
והיא סיפרה לי בסוף , בשקט, שהיא רק רצתה להאט קצת..
לנשום קצת
.. 
לשבת בצד הדרך לכמה רגעים לפני שממשיכים ולהביט בכל הדרך שעשינו..
והיא לא רצתה להשאיר אותי מאחור כמו שחשבתי.

חיבקתי אותה אלי את הילדה הזאת– 
כמו שאני מחבקת את הילדה שלי היום כשכואב לה. 
עד שהיא הסכימה להתחבר אלי שוב

להרפות בתוכי, להביא את עצמה/

והיום הילדה הזאת הולכת איתי בדרכי-
ואני יותר לא סותמת לה ת'פה –
כשהיא רוצה להתלונן היא מתלוננת ואני מקשיבה לה ברכות
,
לפעמים היא ממש כועסת על העולם ש"לקחו לה ושתו לה",
לפעמים היא מתבצרת בדעתה וסוגרת שערים לעולם
אבל אני כבר לא שופטת אותה יותר
יש לה את הסיבות שלה.

אז אני רק עוצרת לרגע
לתת לה את החיבוק שהיא צריכה או
את הרגע הזה של הנשימה הזאת ביחד
.
והרבה פעמים משהו אחר מסכים להגיע מתוכינו.

ולגבי החלק השני – זה שבצד השני שלי
שנזף בילדה, שהשתיק כל תלונה ותקיעות – גם הוא כאן איתנו במסע
הוא בא כל הזמן לוודא שאני לא נשארת מאחור וממשיכה קדימה –
ככה הוא המאמן האישי שלי
 
הוא תמיד דואג לבדוק שהיא לא משאירה אותנו מאחור
כמו שהוא אומן להאמין.
אבל גם הוא לאט לאט מבין שהיא חלק מאיתנו עכשיו 
ואנחנו כבר לא משאירים פצועים בשטח.
מרגיש יותר שלם לנוע ביחד
.

מצרפת לכם במתנה מדיטציה מונחית להרגעת החרדה דרך הגוף ומציאת מרכז פנימי שקט. לצפיה לחצו כאן


בלוגים נוספים

את יפה? תסתירי!
האם לטפח את עצמי זה חומרי או שמא עניין הישרדותי
בלוג 1 - חיים
אני רואה את הטיפול בתור הרפתקאה. 2 אנשים שנכנסים לתוך מרחב שלא ידוע , וממנו קורה הקסם. קורה המפגש. הקסם הזה שמשהו שרוצה להתהוות מתממש, וזה בהחלט מרגש. לראות את עצמנו ואת האחר.
נשים בוחרות בעצמן
כאשה, מזרחית, מחלימה מסרטן השד ופסיכותרפיסטית גופנית, אני ערה במיוחד למיקומן המוכפף של נשים המרגישות שדימוין העצמי והגופני נרמס