צור קשר
...Loading...

הזמנים הנעלמים ושיעור לחיים - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הזמנים הנעלמים ושיעור לחיים

הבלוג של גברי


בעל כורחנו החיים מושכים אותנו דרך מה שאנו צריכים לעבור, ולכל אחד יש השיעור שלו, מדברים על מעגלי קארמה, על דפוסים של הרגל, על “תיקון אישי”, על תיקון עולם, והרבה אמרות יפיפיות ומפחידות כאלה ואחרות, שלרוב נראות כה גדולות שאנו חוששים ביכלל לכוון למקום הזה, ומעדיפים להסתפק במספיק טוב שיש לנו ושאנו מכירים בחיינו. ותכלס, הרבה יותר קל לקחת את החיים ב”קלילות” ולזרום עם מה שיש.
אבל האם מה שיש הוא הזרם המרכזי של חיי? של הלב שלי? של המתנות הנצורות בי? ומהו השיעור שלי?

אז אגע בנושא שהתעורר בי השבוע ושאני מתמודד איתו לאחרונה, כמו נכנסתי למרחב זמן ולהתעסקות עם תקופה מהעבר שמאתגרת אותי מאד, ומפחידה מעצם ההבנה של מה אני עשוי לגלות או להבין על עצמי או על דברים שעליי להתמודד איתם. ובכנות, זה לא שחסר לי, סך הכל אני מרוצה ממסלול החיים שלי, מהלימודים שעשיתי,מלימודי ההמשך שאני עושה כרגע, הבית, העבודה, הכלבה המתוקה שחיה איתי, ומיני תחביבים כאלה ואחרים הממלאים את חיי. הכל לכאורה “מוצלח” והאמת, שגם לא לכאורה, החיים מלאים ומלאים בדברים שאני חש אותם כטובים, והכוונה שאני מישתדל לחיות על פיה חיובית בעיני, אז למה להכנס לנבחי הנפש החשוכים ולהמשיך לעשות עבודה עצמית? ועוד לגעת במקומות חשוכים כאלה? שאני מעדיף פשוט לחתוך מהם את החבל ולתת להם להסחף אחור וללכת לאיבוד אי שם בעבר ולהאמין שכבר שיחררתי את זה..? אז למה באמת?
בתקופה האחרונה ניכנסתי לרבדים עמוקים בחיי, וביניהם, חיי בזמן של הרבה בלאגן נפשי, הרבה עליות ומורדות, חרדה, סטרס, תחושות של ניכור וחוסר שייכות, תחושות של היות עלה נידף ונטול עמוד שידרה, תקופות שהמוח היה כל כך עסוק בעומס ריגשי לא פתור ותחושות של היותי “לא נכון”, שבמבט לאחור, אני לא יודע מה קרה שם ומה לא, זאת אומרת, בחוויה שלי הכל קרה, שהרי חייתי את זה כאינדיבידואל בחוויית החיים האישית שלו, אבל מה קרה שם מנקודת מבט אובייקטיבית יותר? מנקודת מבט שמאפשרת להתבונן בהצגת התיאטרון שהראש שלי מכר לי ובתלבושות שראשי לקח והלביש בהם את כל הדמויות הרלוונטיות והנוכחות באותם הזמנים, ובתחפושות, אני מדבר על רגשות, תחושות, רעיונות, שפיטה וביקורת ואימוץ של הדמויות הקיימות בחיי כמישתלבות באופקי הנפשיים נכון לאותה התקופה, אופקים המחזיקים את כל מישקלי העבר.
אז לאורך הדרך אני חי הבנה שאני יכול להתעלם מהרבה דברים שיושבים אצלי ולחיות עם מה שיש, אבל כמטפל, וכאדם שבחר לעשות דרך, הן למען עצמי והן כאיש מקצוע, אני מרגיש ומבין שבתקופות הנעלמות האלה, נצורים הרבה שיעורים, או הרבה תיקונים אפשר להגיד, או במילים אחרות, ופשוטות יותר, אם פעם הייתי מקבל דו”ח חניה, וכל כך הייתי מתעצבן על העירייה, בעיקר כאזרח שמבקר הרבה בתל אביב בעקבות לימודי וכיוצא באלה. מכל מקום, הייתי כל כך מתעצבן, זה הרגיש לי כל כך לא פייר שאני משלם לימודים, משלם דלק, אני אזרח טוב שפשוט בא לעשות משהו שהוא חלק מחיי ובעקבות פיספוס תמרור קטן, אני מקבל דו”ח הדורש את מיטב כספי. וכסטודנט, ואזרח משלם מיסים ששירת בצה”ל זה הרתיח אותי. אבל לא בזה העיניין, העיניין הוא שהייתי לוקח את הדו”ח הזה, ולפעמים היו אלה כמה, ומכניס אותם למגירה, ולא מתקרב אליהם עד כי אין ברירה ומגיע איום על ריביות ולפעמים גם קנסות על איחורי תשלום. היה לי נוח לשים אותם בצד, זה הרגיש לי שכל כך קל לי להשתחרר מהם, לפחות לעט עתה.
העיניין הוא, שבדיעבד, כל פעם שהייתי מגיע בשעה טובה ליום התשלום, הייתה הקלה מסויימת שנתנה לי להבין שזה לא משנה שניסיתי להתעלם מהם בתוך המגירה, הם עדיין היו שם, עדיין שמי היה רשום עליהם, ובאיזושהי צורה, זה כמו גייסתי חלקה קטנה של האנרגיה שלי, כדי שתתחזק את ההכחשה הזאת ואת האשליה הקטנה שהדו”ח בעצם נעלם אל תוך המגירה, זה קצת היה כמו לא רק שקיבלתי דו”ח, אני גם מחבר תקע לביתי הפרטי וממשיך להזרים חשמל החוצה לאנשהו, איפשהו, לא יודע לאן, אבל שורף אנרגיות שלי, תופס מרחב בראש ומתחזק גם קצת חרדה קלילה כזו שהסתובבה לה בחלל הראש כמו זבוב קטן, שלא ממש מזיק, אבל הוא כן. הוא מציק ומעצבן. ומזכיר לי כל הזמן שיש פינה לא סגורה.

ובעקבות העניין הזה, בין השאר, הבנתי שכל מה שאני נוצר, מעמיס על התרמיל ומתעלם ממנו, לא משנה את העובדה שלמרות החיוך על פני, והחיים הטובים, המשקל עדיין הולך ונערם, ואני חש את זה בשכמות, בעמוד השדרה, גב תחתון, ומיני תחושות פיזיות הנובעות הרבה פעמים מהמשקל הנפשי שאני סוחב.
אז החלטתי השנה לערוך התבוננויות נוקבות בתקופות קשות, בתקופות שלא רק מעוררות כאב וצער, או עצב וגעגוע, אלא גם מאירות על שנים שמאד בקלות הופכות אצלי בתודעה למבוזבזות, לזמן שחבל עליו, לאיך לא ידעתי?! ואיך לא עשיתי?! ואיך לא התעוררתי בזמן?! וכו, וכו’.

והתהליך שניגלה לעיני, הוא סוג של ללחוץ על נקודות, או יותר נכון לפרום קשרים המאטים ותוקעים אנרגטית חיים שעשויה לזרום דרכי. קצת כמו להבין שהזיכרון תמיד יישאר אבל המישקל עשוי להתפורר ולהעלם ברוח, והקלילות החדשה כמו מאפשרת לצחוק על רגעים, מצבים, סצנות מסוימות מהחיים, או להמיר אותן לכוח מניע, למוטיבציה להצליח, לניסיון בעל ערך, וללמוד כמה שיעורים על הדרך.
ברור שישנו זמן ושלב בוא הדברים מתאפשרים, בדרך כלל כשהמטופל מגיע לשלב של מספיק אמון ותחושה של החזקה והכלה מצד המטפל, כדי לגעת במקומות האלה מזוית מאוזנת ובונה ולא לשחזר טראומות או מצבים כואבים מתוך הכרח עיוור וצורך של המטפל להרגיש שהוא עושה עם המטופל עבודה, או שיעמום, אלה הבנה של החשיבות שבפרימת קשרי העבר, שבפרימת החבלים המושכים מטה, המתחזקים הכחשה או ייאוש, העשוי להפוך לדיכאון או התרחקות מהדרך האישית האותנטית העומדת מאחורי אדם כאדם. וצעדים כאלה, הרבה פעמים, ואולי תמיד דורשים אומץ, עיקרון שארצה לגעת בו בפוסט הבא.
כאדם שאובחן בעבר כסובל מתחלואה כפולה, סכיזופאניה פראנואידית ונטייה להתמכרות ותלות בחומרים חיצוניים לשינוי, או הינדוס מצבי תודעה, לא היה פשוט לחזור לתקופות ארוכות, במיוחד השנתיים האחרונות שלפני האישפוז והגמילה, בהם כפי במוגדר באבחנה החלק של הסכיזו (השסע) תפס מקום מרכזי, ובמקביל לתנועה הפיזית שלי בעולם ולמערכות יחסים כאלה ואחרות שניהלתי בחיי, כך גם ניהלתי עולם פנימי שהלך והזין את עצמו במה שהתבטא כאלרגיה נפשית, קצת כמו שהגוף תוקף את עצמו במצבים בהם אדם אלרגי לאגוזים אוכל אגוז, כך גם הנפש המסורבלת מספיק, החלה לתקוף את עצמה ממקום של מנגנוני הגנה פרימיטיביים שיצאו משליטה בניסיון לכפר על חלקי הנפש שאף פעם לא נגעתי בהם, שהיו רדומים וקצת כמו לא היו. זו דוגמא קיצונית אמנם אבל זה הרעיון שמאחורי הפוסט, לחזור לתקופה של שנתיים חיים שבאמת ובכנות אני לא מסוגל להבחין מה באמת קרה ומה לא, היתה משימה לא פשוטה, לגעת ולהתבונן במיקרים כשהאמת שחוויתי שם היתה מאד ספציפית ולעשות זום האוט כדי להתבונן ולהבין בעצם מה ישב אצלי בפנים שצף כך על פני השטח לא רק נתן לי את האפשרות למפות את עולמי הפנימי הנוכחי, אלא גם איפשר לי לגלות הרבה אמיתות כואבות שליוו אותי תמיד. תחושות של חוסר יכולת, של אי מסוגלות, של פחד, של תיעוב עצמי, של דימוי עצמי בקרשים, של תלות וצורך באישורים חיצוניים, של ניגררות וויתור עצמי למען אנשים שלא באמת היוו אהבה אמיתית ופשוטה בחיי, וריצוי לא הגיוני שהרחיק אותי תמיד ממה שבאמת עיניין אותי, ממה שבאמת מהווה התהוות של הכישרונות והאהבות הגלומות בי כאדם, והשייכות שלי לחברה כחברה, לפני שאני צובע את עצמי בצבע כזה או אחר, או שם על עצמי תלבושת או הגדרה המפצלת אותי מקבלה פשוטה שלי את עצמי ושל החברה כחברה, ולייצר כלפיה אהבה ותחושה שמותר לי באמת ובתמים להיות מי שאני, כפי שאני, וזה בסדר.

הנכונות להכנס למרחבים החשוכים האלה שפכו אור אדיר ומלא בקסם אותנטי על חיי, מיקמו אותי במקומות שיותר נכונים לי, עם אנשים שיותר נכונים לי, וגם הכניסו דרור של נכונות לעצב את חיי כפי שאני באמת מאמין או מכוון לאופן בו הם יראו. המתנה הכי גדולה מכל הנושא הזה היא הכוונה המדהימה שאני מרגיש שנולדת מכל זה, שככל שהתמונה ניהית שלימה יותר, הכוונה שלי לגבי העשייה שלי הולכת והופכת לרצון ואהבה להיות חלק פרודוקטיבי באופן בונה לחברה, מתוך הניסיון, ההרבה פעמים מר, ממנו סחטתי את מיצי ההדר שהיו טמונים בתפוז המלוכלך שרק היה זקוק לשטיפה טובה ולסחיטה כדי שיהיה ראוי לשתייה.

אז שיהיה לנו שבוע של אומץ לגעת בעצמינו באמת, לכאוב, לבכות, לסבול קצת את מי שאנו שהרי לפעמים אנו בלתי ניסבלים כלפי עצמינו, ובעיקר שנצחק על מה שהיה, על הפגמים שלנו ונמצא את האמת המזמינה אותנו ללמוד מחוויית חיינו.

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים