צור קשר
...Loading...

החוויה המתקנת ומערכות יחסים במשפחה - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - החוויה המתקנת ומערכות יחסים במשפחה

זה אחד הנושאים היותר רגישים, ויחד עם זאת, היותר רלוונטיים בכל הקשור לתהליכים של החלמה והתמודדות עם עצמינו, בעיקר לאלה מאיתנו המרגישים תקועים. ולמה?
כי בדרך כלל כל מיבנה האישיות שלנו מתיישב על מערכות היחסים המוקדמות שאנו מנהלים, מה שמתחיל בתהליך ההנקה ומערכת היחסים הסימביוטית עם אמא או מטפלים ברמה של ילדים יתומים וכלה בהתרחבות אל מערכות היחסים סביב, עם אבא, אחים/יות, דודים דודות וכו’.
ולפני הכל אגע בנושא ספציפי דווקא בהקשר של כל הקשור להעברות בין דוריות או מה שמכנים כמחלות/דפוסים תורשתיים.
ואולי היום אנו שוברים איזשהו מיתוס, אז שווה לקרוא עד הסוף.
היום, כשבאים לאבחן אדם מתמודד, שואלים על עבר משפחתי, ובאם יש עבר של תחלואה נפשית, מתייחסים לזה כאל מחלה גנטית.
אני לא מאמין בזה, ואתן כמה טיעונים מצידי ומהדרך אותה עברתי.
זה לא שאני לא מאמין בתהליכים העוברים בתורשה אבל חשוב לי לפרק מעט את המנגנונים האלה כדי שנוכל להבין טוב יותר, כמה בעצם יש שם תקווה לשינוי, להחלמה, ולשבירת תקרות הזכוכית המחזיקים אותנו מוגבלים בתוך הכותרות החסרות אליהן נחשפנו.

אם ניכנס היום מעט לפיתוחים האחרונים ולמחקרים בתחום הנוירולוגיה ותורת התא נחשף לכמה מהממצאים המדהימים ביותר שהתגלו עד היום במדע אני חושב, והם רלוונטיים אני חושב לכל מתמודד עם מחלה נפשית כמו גם פיזית, מחרדה ודיכאון ועד סרטן וכרון, ואני אגע היום בשניים מהם.

אחד נקרא - נוירופלסטיסיטי - הגמישות של מערכת העצבים:
המחקר הזה החל אי שם בשלהי שנות ה- 60 ומתקיים עד היום. ובמה הוא עוסק? הוא חוקר, כמו כן מחזיק היום בהוכחות יציבות, לגבי הגמישות המוחית שלנו, ובמילים ברורות יותר, הוא מראה שההקשרים המוחיים שלנו, פתוחים לשינוי כל הזמן.
ובעצם, דרך חוויה מתקנת/הרסנית, הנוירונים שלנו יוצרים קשרים חדשים ומנתבים את הסינפסות שלנו להפנמה של פעולות/דפוסים מחשבתיים חדשים או שונים. ומה זה אומר? שאם נשהה בסביבה חדשה, שתדרוש מאיתנו באופן טבעי להסתגל אליה באופן שונה, המערכת העצבית שלנו במוח תימשך באופן טבעי לשינוי הזה ותחפש בעצם להשתלב במערך החדש, בין אם זה ימשוך אותנו למקום חיובי יותר, או שלילי יותר. ובמילים אחרות, אנו נתונים מרגע הלידה ועד שנים מאוחרות עם האפשרות לבסס הקשרים חדשים, להשקיע בשינוי ותחזוקה של החלקים החזקים או חיזוק החלקים החלשים שלנו, על מנת להפתח לשינוי מיטיב בחיים שלנו, וכל זה, לא קורה רק בפנים לנו, אלא גם תלוי סביבה, והתפקיד אותו אנו מחזיקים בקבוצה, במישפחה ובחברה.

בנוסף אני רוצה לגעת בעוד מחקר מהמרתקים כיום בתחום וזה:
:behavioral epigenetic - אפיגנטיקה התנהגותית
תחום זה שהוא יחסית צעיר ובחיתוליו באיזשהו אופן מצביע על חלק אחר באותו נושא, ואולי בדיוק על אותו הדבר, אך הוא רלוונטי יותר לגבי מה שמחשיבים אותו כתורשתי, ולאחר שעברתי עליו מעט, הבנתי אותו באופן כזה, שאם אנחנו שמים את ה”רוח” בצד לרגע, ומתייחסים להתפתחותנו באופן דרוויניסטי יבש, אז אנו כאינסטינקט ניסתגל יותר ויותר לסביבה בה אנו חיים, מה שאומר שאם מערכות היחסים במישפחה דורשות מאיתנו משהו מגיל צעיר מספיק כדי להיות להפוך חלק מהקבוצה, אנו נאמץ את המשהו הזה, גם אם הוא מצמצם אותנו, או מסרס אותנו, וזאת על מנת “לשרוד”.

המחקר הזה באופן זה או אחר מראה כיצד אנו בעצם “חושבים דרך כל תא בגוף שלנו”, שזה אומר שבאתאם לסביבה, לעולם הפנימי, למערך האמונות שלנו ולאופן הפעולה הקוגניטיבי והרגשי, אנו הולכים ומעצבים חלקים שונים ברמת “מוח התא” בכל חלק בגוף שלנו, מה שאולי יכול להאיר מעט על מקרים של החלמה מסרטן בוא אבחנו תחילה שכנראה לא יהיה למתמודד סיכוי לשרוד, וכנגד כל הסיכויים הוא יצא מזה, ומה שגם יכול להצביע על אימוץ דפוס חולה מספיק זמן, כדי שזה יוטבע במערך הגנטי.

העיניין הוא שזו היא דלת הפתוחה למעבר משני צידיה, זאת אומרת שאנו יכולים לכוון לכיוון החולי, כמו שאנו יכולים לכוון לכיוון ההחלמה. המחקר מראה שאופן הפעולה שלנו יכול להקשות על תאים הרסניים (סרטניים למשל) להתפתח ולהשתכפל ולהמשיך להתפשט, כמו שהם גם יכולים להקשות עליהם את תהליך ההתרבות ולהעצים תהליכים בתאים המיטיבים, מה שאומר, שאת ה”תורשה” הזו, ניתן לשבור, אבל איך שוברים אותה?

אז אחרי שנגענו מעט בנושא מהכיוון המדעי כדי להבין מעט את הפעולה ה”קרה” של המערך, אני רוצה לגעת בזה מהמקום הרגשי, הפסיכולוגי אנושי, ולעשות זאת דרך תיאור מסויים של המערך המשפחתי.
בפוסטים קודמים נגעתי כמה פעמים בכך שאין מחלה אישית, ובמילים אחרות, אין חולה במשפחה, יש משפחה חולה. ואין חולה בחברה, יש חברה חולה, ואין מדינה חולה, יש עולם חולה, כמו שאין טוב ורע מפוצל, זה קיים בכולנו, אולי ההבדל היחידי הוא שאלו שאינם פועלים ב”רשעות” מודעים מספיק לייצרים ה”לא מודעים” האלה כדי לא לפעול עליהם בעיוורון פנאטי, כזה שאנו נחשפים אליו פה ושם במקרים הקיצוניים בהם אדם פוגע במישהו בשם דת, גזע, העדפה מינית, או כל דבר כזה או אחר שאינו קשור בסביבה כמו שהוא קשור יותר בחלק לא שלם אצל התוקף, חלק כל כך מכאיב או מערער, ומדוכא פנימה, שהוא פורץ ומתבטא החוצה באופן פרימיטיבי לאחר הדחקה מאסיבית וממושכת לרוב. אנו יכולים לפגוש את זה גם במתמודדים עם אבחנות של פוסט-טראומה המשחזרים רגעים של תופת או פגיעה. אבל תהליכים אלה מתרחשים גם בעדינות בינינו לבין אוהבינו, למשל, אם אנו נוטים להרגיש “קטנים” או הדימוי העצמי שלנו נמצא באזורים הלא מודעים, יכול מאד להיות שבאופן לא מודע, ברירת המחדל שלנו תיהיה להקטין מישהו בסביבה שלנו על מנת להרגיש יותר טוב עם עצמינו, או להיפך, להקטין את עצמינו על מנת להרגיש טוב עם זה שמולנו, כמו גם האפשרות להראות אהבה רק למען זה שנקבל את היחס אותו אנו רוצים מהצד השני, ולא בהכרח היחס האמיתי והאותנטי לאותו המערך, כמו לדוגמא, דאגת יתר המתחזקת תלות של מישהו בנו, או שלנו במישהו, מה שמוביל לכך שהתנאי למערכת היחסים תיהיה שאחד הצדדים תמיד יהיה “מטופל”, ואחד הצדדים תמיד יהיה ה”מטפל”, כשבעצם, כולנו מהווים כוח גדול יותר בתחומים שונים, תלוי במתנות אותן קיבלנו או אספנו בדרך.

האמת היא, שעם כל הרעש שגילויים אלה עלולים לעורר בנו שהרי זו אמת שלפעמים נראית גדולה מדי מכדי להבין מאיפה להתחיל או כיצד להתמודד, אפשר לפשט אותה ולהכווין דרך במה שאני קורה בפשטות “החוויה המתקנת”, והחוויה המתקנת הזו, לפי דעתי האישית כמובן, היא האחריות של כולנו.
נקודת התחלה מצויינת לכל הקשור למתמודדים באופן כללי זה המערך המישפחתי, או הסביבה הקרובה, ואנסה לשפוך גם שם מעט אור על הנושא.
קיבלתי המון פניות ממתמודדים כמו גם מהורים מודאגים, וקרובי מישפחה אובדי עצות המדברים על המתמודד כמקור הבעיה או כנקודה הבודדת המוציאה את המערכת מכלל איזון, אותה הנקודה “שצריכה טיפול”.

לצורך העניין (וזו אולי הפסקה החשובה ביותר בפוסט הזה), אם אנו מתייחסים למחלה נפשית, כתורשתית, אז הרי שהמקור שלה הוא כנראה לא בגנים, אלא באותו החלק הלא מפותח, הפרימיטיבי במערך הנפשי, הרדום. שהרי כנראה, אם ילד יגדל להורה שלא בהכרח יודע לבטא חלק במערך הנפשי שלו, אז אותו החלק לא יתבטא גם בילד, שכנראה לא ידע להפנים או לקחת דוגמה, ממשהו שהוא אף פעם לא נגע בוא, חווה, או חי בחוויה האישית שלו, ואם החלק הזה לא יושלם מתישהו במהלך הבגרות, אזי שאותו הילד, בשלב מסוים לא יהיה עוד ילד ועלול לפגוש את החיים באופן עצמתי כזה, שאופן ההתמודדות עם אותו ה”נעלם” יהיה באופן תוקפני, לרוב כלפי עצמו, קצת או מאד כמו אלרגיה פיזית בה הגוף תוקף את עצמו על מנת להלחם בחומר חיצוני שהגוף דוחה.

אני מאד אוהב את תורות יוגות התנועה המזרחיות כי הן מתיישבות על אנלוגיה מאד פשוטה בתפיסת הגוף, מה שהביא אותי להכנס להעמיק בפסיכותראפיה גופנית ולהבין כמה החלמה אישית שזורה בעבודה עם הגוף באופן מלא, עם תנועה ועם עבודה ופירוק של “השריון השרירי” כפי שזה משתקף דרך התיאוריות הפסיכוסומאטיות הרייכיאניות הראשונות ועד היום.
וזה אגב, אם לגעת בפוליטיקה הארץ ישראלית ממקום יחסית אובייקטיבי, זה המקום הדווקא מאוזן בין הימין לשמאל, בוא אנו שומרים על עצמינו מה”אויב” (מי המנסה לפגוע לנו בבית), אך יחד עם זאת, מקיימים בתוכנו את השיתוף הפתוח והולך ומתרחב בין הצבעים השונים. היכולת להכיל את הטוב והרע גם יחד מתוך הבנה שזה קיים בכולנו, מאפשר לנו להפתח לחלקים היפים הנמצאים אחד בשני, ולהבין שלכל אחד יש תפקיד, או צבע, בפלטת הצבעים איתה אנו צובעים את התרבות החיה במדינה שלנו. (סתם אנאלוגיה שנראתה לי רלוונטית).

כאן מתיישבת ההבנה שכדי להחלים, יש להתייחס לכל המערכת כמיקשה אחת, כמחוברת במעגל, בה כאב גב עשוי לנבוע מסטרס נפשי, מחרדה קיומית או השרדותית, ושכמות תפוסות עלולות להצביע על סירוס ברמת החופש האישי או קושי לתת ביטוי למכאובים ולשחרר לחץ, כמו שגם לסתות נעולות עלולות להצביע על כעס מודחק, וכמו שכתפיים שמוטות עשויות להצביע על פגיעה לא מעובדת די הצורך, כמו אנו עוד סוחבים מישקל רב על הכתפיים. מישקל פסיכולוגי. מכאן ההתייחסות שלי למחלה אישית, כמחלה קבוצתית, מישפחתית, חברתית, מדינית, עולמית וכו’.

זה עלול להשמע כמעט כמו אני מאשים חס ושלום את הסביבה של המתמודד במצבו, אבל אין זה כך, ואין אשמים, להיפך, להאשים מישהו יהיה ביזבוז זמן ואנרגיה, וצורך אנוכי להעצים חולי למען החזקה של “המקום הבטוח”, שבמקרה הזה הוא חולה.
אבל, במקרים בהם קשה להגיע אל המטופל, בהחלט הייתי ממליץ להורים להגיע לטיפול, לשבור קצת את מערך ה”הזנה” שלא מתקדם לשום מקום, ולהבין כיצד למשוך אותו לכיוון אחר, לפרק אותו מעט כדי לבנות טוב יותר, וכך אולי, לאפשר מעט אויר כדי לחדש תהליך בונה, גם אצל ה”מתמודד”.

המטרה של הטקסט הזה היא שוב לגעת בכך שלדלת שני כיוונים, כיוון ההחלמה, וכיוון המחלה, וכך גם לתהליך, כשקשה להגיע למתמודד, יש להבין שכולם מתמודדים, ופנייה של המישפחה לטיפול, עשויה להוביל לשינוי במערך היחסים, ולאפשר גם למתמודד, אט אט, כבדרך קוסמית, לצאת מ”התפקיד” אותו הוא לא בחר, ולהסתגל למערך היחסים החדש.
כל אחד מאיתנו מחזיק תפקיד במישפחה, מחזיק קול או צבע ספציפי, הרבה פעמים זה תפקיד שלא אנחנו בחרנו, לפעמים זוג הורים מביא ילד בתקווה שהוא יתקן משהו חסר במערכת היחסים הזוגית, ולפעמים ילד בא לעולם ובאופן בלתי נמנע “מונע” מעצם המצאותו, את המימוש העצמי של אחד ההורים, כמו מצד אחד הגיעה מתנה אדירה לעולם, ומצד שני, תחת פני השטח, ההורה השליך בלית ברירה את החלומות הכי יפים שלו, “למען הילדים”, ונימשך באופן לא מודע לחיות דרך הילדים, כמו לתת אישור לחייו ולערכו העצמי דרך גידול הילד כ”מוצלח” או להיפך, “כזקוק”. ולפעמים, במילים מעט קשות, המתמודד הוא בעצם החור בכיור דרכו מתנקזים המים המלוכלכים המישפחתיים. אם נתבונן בתמונה כזאת בזום האוט (zoom out) זה יראה כמו המשפחה מושלמת ורק הוא יושב שם ומלכלך את התמונה, לא יודע להתנהג או לא מבין את המקום. כשבעצם, הוא מחזיק מספיק חושך על הגב, כדי שכל הסביבה תראה כ”אור”. לרוב, זה יקרה במשפחות בהם לא מדברים מספיק על רגש סביב השולחן, ביטוי של פחד מחולשה או קושי להכיל את כאב אחד של השני, שהרי כשאנו אוהבים, אנו רוצים לראות את מושא האהבה מאושר, כל הזמן. אנו שוכחים שכאב הוא חלק מהחיים, שפחד הוא חלק מהחיים, ושלהרגיש רגשות עצמתיים, לא אומר שאנו חלשים, או מפסיקים לחיות חיים טובים או נמנעים מהחיים, לפעמים, אנו דווקא חיים הרבה יותר בעצמה בתחושות מלאים, גם מהדברים הפשוטים. במילים אחרות, לרוב, המתמודד מחזיק שלט המצביע על עבודה הכרחית, שהיא קבוצתית, ולא אישית, שהרי כל עוד שהכוחות סביב לא ייאמצו שינוי אישי תוך הבנה של הביחד, הכוחות באופן טבעי ימשכו את המתמודד לאותו התפקיד, ויעוררו רגרסיה בכל פעם שהמתמודד יזוז מספיק מהתפקיד הקבוע שלו כדי לעורר אי נוחות בשאר המשפחה, שאולי אפשר לכנות, “שאר המתמודדים”.

אז איך משפרים את מערכות היחסים במשפחה? איך הופכים וויכוחים לדיונים? איך מפסיקים להאכיל את הפיצול ומתחילים להתחבר תחת המילים? איך מכוונים למצע המאפשר לכולם להיות יותר אותנטיים, ומתקדמים יחד ככקבוצה ולא מטיחים אחריות אחד על השני?
לא פשוט להיות אמיץ בשביל כולם, וקשה עוד יותר לעמוד במרכז הזרם ולדחוף נגד. הרבה שאלו אותי מאיפה הכוחות לתהליך שעברתי? אמרו לי שאני ממש חזק.
ואני אמרתי. אולי להיפך. אולי ידעתי להיות מספיק חלש? אבל לאורך כל הדרך, הקשבתי ללב. ולא שכחתי את הראש, ואני מבין שאין טוב בלי רע, ואין אור בלי צל. אולי.

גבריאל פולונסקי - פסיכותרפיסט קליני

גבריאל- מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

לא מתחרט על רגע
הבלוג של גבריאל פולונסקי
 קול גלגל המתגלגל - בתהליך
הבלוג של גבריאל פולונסקי