צור קשר
...Loading...

חלק ממנו נמצא בי - הבלוג של עדי פרקש

תקופה ארוכה שלא נפגשנו. בזמנו הגיעה אליי בעקבות המלצה של חבר, וביקשה את הליווי שלי לתהליך קצר יחסית , שאלה ומישאלה שהעסיקו אותה. נפרדנו אז, ולא שמעתי ממנה למעלה משנה. כשקיבלתי ממנה את שיחת הטלפון לקח לי זמן לזהות את קולה. גוון קולה רעד קצת, מן צפצוף כזה ליווה אותו, זה הצליל הזה שמתווסף כשהיא מתרגשת. יכולתי גם לשמוע את נשימתה. הבנתי שהיא במצוקה. היא בקשה להיפגש עמי. "יש לי בעיה ואני לא יודעת מה לעשות " אמרה. היא בקשה שזה יהיה מוקדם ככל האפשר .נעניתי לה. נימת קולה והבהילות להיפגש העירו בי את נוכחותה במפגשינו בעבר. הסקרנות לקראת הפגישה שלנו התעוררה בי , ומצאתי שגופי דרוך לקראת הפגישה עמה.

היא נכנסה לחדר כמי שנושאת על עצמה משא כבד שעליה לשחרר אותו. כאילו היא מחזיקה בסוד ומעוניינת למסור אותו. נכנסה והתיישבה מהר. ישובה מולי, רגל על רגל, ידיה שלובות, כשאצבע אחת בפיה והיא כוססת ציפורניה. עור פניה היה חוור וסמוק בו זמנית. חוסר השקט הזה שלה התפשט בכל החדר. התרכזתי בה . מציעה לה דבר מה לשתות, והיא לחשה " מים קרים, תודה"..בנתיים , אני מלקטת ניואנסים, ג'סטות, צלילים, מכוונת את החושים שלי אליה .אני עוצמת רגע עיניים,לוקחת שתי נשימות עמוקות. מגישה את המים, מתרווחת בכורסה שלי, מביטה בה ומחייכת אליה חיוך רך ומזמין. מתבוננת בה.

"אני בהריון" היא אומרת בנשיפה ." ואני לא יודעת מה לעשות עם זה"..נדמה היה לי שאני שומעת טון של כעס בדבריה. הסתכלתי בה. היא שינתה את תנוחתה והצליבה את רגליה בתנועה הפוכה. ישובה בספה מולי, נראו מידותיה קטנות פתאום, כמו ילדה, ואני זכרתי אותה גבוהה ותמירה, וכעת, היא מכווצת ונראית אבודה. נדמה כי עינה תרות אחרי מושיע. עדיין לא היה לי רקע והנסיבות גם הן לא ידועות לי, אך חשתי את משקל הדילמה שהיא נושאת.

אמרתי לה בעדינות כמה אני שמחה שבאה אליי ושאני מרגישה את הצורך שלה להבין את המצב ואת סימני השאלה שהיא מעלה.. הוספתי ואמרתי שמכיוון שמזמן לא נפגשנו, חסר לי מידע ואם תוכל לספר להוסיף עוד קצת, כך תתקבל תמונה רחבה יותר. היא הגיבה בתוקפנות ואף הרימה קול כלפיי .." אין לי זמן לדיבורים האלה, צריך להחליט מה עושים עם זה, בשביל זה באתי לפה".... סקרתי את פניה,התמקדתי בעיניה ואמרתי לה בקול בטוח " אני פה,בשבילך, עם כל החלטה שתתקבל". היא שתקה, מכונסת בעצמה, מביטה הצידה והדמעות החלו זולגות. באחת הפנתה את מבטה אליי , וכפי שזכרתי אותה מביקוריה הקודמים, שצף המילים הגיעה ולא ניתן היה לעצור. רק לעקוב אחר המילים, התחושות והרגשות שבאים ממנה.

" אין לי חבר או בן זוג , או איך שקוראים לזה . את יודעת " היא אומרת לי ...." לא השתנה אצלי הרבה ... יש את החבורה הכיפית הזו שלנו בפלוגה , כמעט כל השירות היינו יחד, וגם עכשיו. הבילויים שלנו משותפים. והוא ואני, לפני כמה שבועות שכבנו . שמתי לב שאני 'מאחרת', ועשיתי את הבדיקה הזו עם המקל. בפעם הראשונה זה נראה חיובי. הלכתי לבית המרקחת קניתי ערכה נוספת , ויחד עם חברה, ביקשתי שתסתכל גם היא בעיניה שלה, וזה חיובי. רופא המשפחה שלח אותי לעשות כמה בדיקות..." היא עוצרת את עצמה. כמה כעס יש בה. "אני בהריון ! את מבינה ?!" היא מפנה כלפיי את זעמה. שתקתי. היא מנגבת את הדמעות. אני ממתינה שתוכל להיות עמי בקשר ושואלת אותה " מי היה הפרטנר שלך ?" התשובה מגיעה מהר , היא אומרת את שמו, ומזכירה לי שהם לא בקשר רומנטי. וממלמלת בכאב עצור ..." זה לא משנה ,כי הוא מת". התשובה שלה הממה אותי. התבלבלתי. " מי מת ?!" שאלתי כשגופי רוכן לעברה, מחכה למוצא פיה ופעימות הלב שלי מהירות. היא אמרה בשקט ובדמעות את שמו של הפרטנר .מיד החלה מספרת בקצב מהיר ומילותיה שזורות בציניות ופניה מביעות בוז ולעג, מעורבב בעצב וכאב גדול . "את זוכרת את תאונת האימונים הזו שכל הארץ ואחותו דיברו עליה ?" – זה הוא !" . הרגשתי את המחנק בגרון. הכאב שלה דבק בי. ביקשתי את רשותה לשבת לצידה, היא בוכה ומהנהנת לכן. התיישבתי על הספה, קרוב- רחוק. מקשיבה לנשימותיה. מוזגת עוד כוס מים. נוכחת איתה. "מישהו יודע ?" שאלתי... היא הנהנה בראשה לשלילה. פניה רטובות ונראה שלא אכפת לה. ביקשתי לשים יד על גבה...."תשימי" אמרה בטון אפאטי מלווה בכעס שחלחל אליי. לפתע הביטה בי, בעיינים אדומות " הזיכרון היחיד שיש ממנו נמצא בתוכי ! ההורים שלו לא יודעים, אף אחד מהחברים, חוץ מזאתי" היא  ממלמלת " החברה שהסתכלה בבדיקה יחד איתי . לא היינו זוג, אבל אני אהבתי אותו, הוא אחד מהחבר'ה , היינו קרובים, ואני לא  יכולה להיות בהריון עכשיו, אני רק בת 20, ואין פה אבא לדבר הזה" והיא מצביעה בתנועה מרושלת לעבר בטנה.

ישבנו כך עוד משך זמן יחד. בשתיקה רוב הזמן. פרצי בכי באו והלכו. בשלב מסוים כבר הייתה כל כך עייפה ונשענה אחורנית, מרפה את כל גופה על הספה, נותנת לספה לעצב את צורתה. במבט כבד, אך רגוע יותר פנתה אליי ושאלה " מה את אומרת ?" הסתכלתי עליה במבט מחבק, עוטף. מחייכת אליה חיוך עצוב ואוהב. "לפחות סיפרתי את זה" אמרה בהקלה. "בואי נדבר על זה עוד קצת", אמרתי." בואי לעוד פגישה".היא נבהלה ואמרה "אבל צריך להחליט , אני לא יודעת מה לעשות עם זה".הבטתי שוב בעיניה עמוק, והזכרתי לה בטון מבטיח " אני פה, בשבילך עם כל בחירה שתתקבל".   

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה - שנה שנייה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.

       

בלוגים נוספים

האם מיינדפולנס היא כלי קפיטליסטי, שיטת הרגעה או דרך לשחרור? - הבלוג של עדי פרקש
זוהי מודעות שאינה שיפוטית המופנית באופן עקבי למה שמתרחש כאן ועכשיו.
הלוחשת למדרכות - הבלוג של עדי פרקש
על הליכה בעיר - פוסט על חיבור לסביבה ואיכות חיים
כתוב בעור - פרק ב'  - הבלוג של עדי פרקש
המילים הכתובות על עורה הפכו להיות בסיס לשיח