צור קשר
...Loading...

חמלה ושיעור בחוסר אונים - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - חמלה ושיעור בחוסר אונים - ולא חסר לנו כאלה

הבלוג של גברי

אנחנו חיים בעידן בו כמעט כל מהוויינו עשויים להגיע לסיפוק מיידי, בין אם דרך מה שאנו באמת צריכים ובין אם דרך כל דבר אחר שנצרוך על מנת לטשטש את זה, את הרגש, את האמת.
אנו יכולים להתייחס לאוכל, אלכוהול, חומרים משני תודעה ומצב רוח, פלאפון, טלוויזיה, ספורט או כל דבר כזה או אחר שעשוי לצאת מפרופורציה ולהפוך מעונג לתלות, לכן, אתייחס לצורך שלנו בשליטה, הצורך לדעת מה קורה, איך קורה ומתי.

אחד האוטומטים היותר נפוצים היום הוא הצורך בשליטה, הצורך לדרוש תשובות מאנשים, ממקומות עבודה, מבני זוג או משפחה, כל פעם שמשהו עלול להתערער, נכנסת אימפולסיביות לתמונה ודואגת ש”חס ושלום” לא תהיה ספונטניות, ש”חס ושלום מאזן הכוחות לא יתערער והמצב יהיה כזה שהוא לא מוכר לנו, שהוא במקום לא נודע, לפעמים, גם על חשבון זה שהלא נודע הזה, עשוי להיות מקום בונה, מקום למשהו חדש ומאוזן יותר בחיינו ובמערכות היחסים שאנו מנהלים.

שמעתי לא פעם אנשים מציגים את עצמם כ”חולי שליטה” כמו זה משהו כל כך חיובי, ובאיזשהו מקום, זו הרבה פעמים תכונה יעילה במציאות של היומיום, להישרדות.
ובתוך כל זה, יושבים הצללים שלנו, צללי הפחד. מה אם נאבד את מקומנו המוכר, הידוע, הבטוח כביכול, מה אם אני ארגיש לא נחוץ במערכת יחסים ואהיה תלוי בבחירה ולא בצורך? מה אם החיים יקבלו נפח פתוח כל כך שהכל יתחיל לזוז מהר מדי סביבי ואלך לאיבוד בתוכם? ומה אם ההיפך? מה אם ההילוך ירד מעט, יאפשר לנוח, דברים לא יראו מאיימים כפי שהם נראים, והשייט יהפוך שקט ומענג? נשמע מפתה, אבל לפעמים הנוחות שבמנגנוני הגנה חזק יותר מהנוחות שבמצב חדש, שונה.

לא פעם אנו דורשים תשובה מהר, רוצים לדעת ולהספיק ולהבין שהכל נראה כפי שאנו מאמינים שהדברים צריכים להראות, לא פעם אנו דורשים מאנשים תשובות שירצו אותנו במקום לשתוק ולהביט באמת הברורה תחת פני השטח.

כל זה בגדול, לרוב שם אותנו במקום בו אנו מתחילים לרצות את הסביבה כדי שהכל יהיה בסדר, ודואגים שטוב לכולם, או להיפך, שמים גבול עבה ומוכנים לדרוך ולהזיז הצידה כל מה שלא מתיישב לנו טוב בתמונה, במקום לשהות במקום הכי נוח והכי לא נוח בו זמנית, מקום של חמלה, מקום של שחרור שליטה, מקום של חוסר אונים המרגיש כמו אנו תלויים באוויר, לא בדיוק בשמיים ולא בדיוק על האדמה, איפשהו באמצע וזה עלול להרגיש בלתי ניסבל.

לפני כארבע שנים עבדתי בבית ספר לנוער בסיכון בעיר בה התגוררתי, בית הספר אכלס נוער עבריין ונוער שוליים, חבר’ה עם סיפורים לא פשוטים בלשון המעטה, הלנים בפנימיות בסביבה. אני וחברה טובה שבעצם הציעה לי את התפקיד ניהלנו את מרכז היום, מרכז המתנהל בצהריים כדי בעצם לאפשר להם מקום כייפי ובטוח לשהות בו במהלך היום במקום לחפש את עצמם ברחוב.

התקופה הזו הייתה מדהימה בעיני, נחשפתי לכל כך הרבה אמת, לכל כך הרבה קסם של חיים, ולילדים מדהימים הכלואים בתוך עבר ונסיבות חיים שלא מבחירתם כלל, ויותר מהכל, ילדים חכמים ברמות שאיבדו כל תמימות בגיל יחסית צעיר מאד וזכו לראות לא מעט כאב יחסית לגילם.

לא היה לי קשה להתחבר, עוד כשחיכיתי לראיון הקבלה מצאתי את עצמי יושב עם כמה מהם ומשחק קלפים, צחקנו בקולי קולות כשראיתי שסגן המנהל עומד מאחורי כמה דקות ומביט בי במשחק עם הילדים. שנה עבדתי שם, ובשנה הזו הדבר הכי עוצמתי שלמדתי אני חושב, זה המקום של החמלה, של הזוית ממנה אני מייצר את הסמכות.

התבוננתי במערך בו הם חיים וכיצד מתנהלים העניינים. ראיתי מערך שלם, המחזיק אותם בלוז מבוקר ועד ערב, ומחזיק אותם קצר קצר כמו נותן להם להרגיש שהם דורשים טיפול, יותר מייחס חומל. באופן טבעי אני מתנהל מגובה העיניים, בדרך כלל, ועם הזמן נוצר מצב כזה בו אני מתבונן ופועל דרך עקרונות יותר מאשר דרך שליטה, אפשר להגיד, דרך ניהול יותר מאשר רודנות. בין הגבולות הברורים כמובן כשמישהו חוצה קו אדום, ובין הגבולות הברורים כשישנו מצב של סיכון, משהו בכבוד ההדדי שהחל להיכנס לשם, בדוגמה האישית וביחס האינטימי יותר ברמת התקשורת החל לייצר משהו שונה. והתוצאות היו מדהימות. ילדים שנהגו לצאת ולקרוע את הבחינה או התעודה עם הציונים ולזרוק ישירות לפח, ילדים שנהגו להתנגד ולחפש כל סיבה למתוח גבולות ולהתמרד, וילדים שלא העזו להתקרב, מצאו לא פעם את האפשרות להרפות מהחזקת הגוף, מהחזקת מערך הגנה שלם שבדרך מאד מעוותת וטבעית גרמה להם להרגיש ולו לאותו הרגע, שיש להם את עצמם, שיש להם רצון ודעה שיש לה מקום, ושיש להם מעל הכל, רצון טוב, וזה פתח צוהר לתקופות יותר רגועות, של שיתוף ושל אוזן קשבת, של הזמנת הילדים לשתף ולפתוח ולהרגיש פחות לבד עם הסיפור שלהם ובכלל בעולם.

אחד העקרונות הבסיסיים שם הייתה חמלה, היה המקום לשבת להתבונן, להתחבר רגשית, להיות החיבוק המכיל, ולא בהכרח להציג פתרונות או ייעוץ, תשובות ברורות מעליהן או תגובה אימפולסיבית מעבר ללתת לדברים להיות, לתת להם לצוף, ולתת לכל אחד לפגוש את האמת שלו, להרגיש ולגעת בחוויה הזו כשלו, ולחיות איתה ולתת לה להתמקם לבד במגירה הנכונה בלב, בבטן, או בראש.

באיזשהו מקום, אולי לא כולם יסכימו איתי, אבל אנו לומדים הכי הרבה, והכי טוב, מהניסיון, האישי, מהמפגש עם החיים, מהבחירה שעשינו והתוצאות שהיא הניבה, אנו לא צריכים יד שתעשה כאילו אנו חוצים גשר יחד, כשזה גשר שאנו יכולים לחצות רק לבד, אנו בעיקר זקוקים לחיבוק לפני או אחרי, ואולי מדי פעם במהלך, כדי לדעת שאנו לא באמת לבד, מילים מיותרות מול דבר בלתי נמנע, ולפעמים מחוות תמיכה שקטה יכולה לתת את הכוח האמיתי הדרוש לעבור מסוכה.

העניין עם חמלה, שהרבה פעמים אנו לא יודעים להיות בחמלה כלפי עצמינו, מה שאני קורה לו חמלה עצמית, חמלה שמאפשרת לנו להיות מי שאנו, בלי הלקאה, בלי שפיטה וביקורת מוגזמות ומיותרות ובלי דרישה למושלם, כמו יותר התבוננות קלילה, כדי לראות מה מפעיל אותנו ואיך, איך אנו מגיבים, ואיך היינו מגיבים אחרת אולי, או מנסים משהו שונה, יותר בונה, בלי תחושות כישלון ובלי תחושות אשמה כמו יותר תחושות של דרך, של עוד יום, של עוד שבוע, ושבתוך כל זה מותר להינות, מותר להיות קצת עקום ולפעמים רצוי, אבל בהתבוננות בריאה.

הטריק עם חמלה, או האימון אפשר להגיד, כמעין מדיטציה דינאמית יומיומית איתה חיים, זהו החוסר אונים שלנו מול החיים, מול החיים שלפעמים חזקים יותר מאיתנו, יש דברים שאי אפשר לשנות, טבע, מוות, חולי, כאב, דברים שהם חלק, תמיד יהיו חלק ואין לנו בחירה בנדון. אלה בעצם הבסיס הרבה פעמים לפחדים קטנים ויומיומיים העוברים עלינו במהלך היום, פחד להיות קטן, דימוי עצמי נמוך, הקושי לקבל סמכות או מרות גם כשמדובר בכוחות גדולים יותר, ולא בהכרח מתוך אבדן העצמי כמו לדעת להרפות כדי שהאנרגיה תזרום באופן מיטיב ומאוזן יותר, קצת כמו לדעת להפוך וויכוח לדיון, שבמקום הניסיון הכושל להבין מי “שווה” יותר או “מבין” יותר, אפשר להיות בביחד ולהינות להפרות אחד את השני בקבלה הדדית.

אבל מה קורה בחוסר האונים הזה? מה קורה כשלא ממלאים את הבור הבלתי ניגמר הזה שבתחתית הבטן? מה קורה כשלא אוכלים על זה? או מעשנים על זה? או שותים על זה או מוצאים איזה דפוס התנהגותי חולני ומרוקן שיכפר על זה? ומצליחים להכיל את מה שהוא לפעמים כאב בטן לא נעים, מועקה כואבת, שעמום, פחד?

ומה קורה כשמוצאים את הדרכים הטבעיות יותר, הארציות יותר להתבונן ולתת לחלקים האלה ביטוי? אם זה בעבודה, או ביצירה, או מקומות המאפשרים לעבד את זה ולהדהד את זה כבחדר הטיפולים? מה קורה כשהחסך מתמקם במגירה נכונה יותר, ומאיר על פצע שמנהל אותנו תחת פני השטח?

והכי חשוב, מה יקרה כשהקשר הזה, כמו קשר בצינור המים הבולמים את הזרם, קשר המשאיר אותנו כבולים לעבר ולא מאפשר לנו לבחור נכון יותר בהווה ולהתקדם לחוויית חיים מיטיבה ושלימה יותר, מה קורה כשהעבר חוזר ללמד אותנו ולא לנהל אותנו ולמשוך אותנו חזרה לאותה הטעות שלא עבדה מלכתחילה.

כאן ניכנס התרגול, ההתבוננות, החמלה העצמית, האפשרות לקבל את עצמינו במצבים שונים, מוכרים יותר ופחות, לנטרל את הפעולות של האוטומט ובאומץ להעז לחוות משהו מנקודה חדשה, שונה, נוחה יותר, או מפחידה יותר, ולחוות רגש, לפעמים מלוא העצמה. אבל בידיעה שמותר, שהכל בסדר, ושזו רק שעת חוויה מהחיים, שעתיים, שבוע, יומיים. רגע.


שבוע טוב!

גבריאל

גבריאל פולונסקי - משלב מזרח ומערב, ו 12 הצעדים ליציאה מהתמכרות פעילה.  

החיים תחת סטיגמה ועומס התרופות הפסיכיאטריות לא בדיוק עוררו בי תקווה וחשק לנוע קדימה. אך יחד עם הידיעה הזו, ניכנס קול נוסף. קול שאמר שאם אני לא עושה את זה למען עצמי, אני עושה את זה למען אינספור שבורים, כמוני.     

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי


בלוגים נוספים

לא מתחרט על רגע
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה
הבלוג של גבריאל פולונסקי
מכתב למטפל ולמטופל - מקצועי? לא יודע.
הבלוג של גבריאל פולונסקי