צור קשר
...Loading...

חרדה - אמת או שקר? - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - חרדה - אמת או שקר?

הייתי בן 8 אולי או 9, שכבתי במיטתי בשעת צהריים בבית וניסיתי להירדם, כנראה חזרתי מוקדם מבית הספר או לא הלכתי באותו היום, החלון היה פתוח ושמש חדרה מבעד לחלון והיה אפשר לשמוע את השקט השורר ברחוב, הטלוויזיה בסלון כנראה הייתה פתוחה, לא התייחסתי, עצמתי עיניים וניסיתי להירדם, אבל הקול המונוטוני שנבע מהרמקול החל לחלחל לאט לאט לתודעתי ומשהו החל רוטט אצלי בגוף, אי שקט. אירע אסון המסוקים בצפון, 73 חיילים צעירים נהרגו באותה התאונה והקריין עבר על הדרגות, שמות החיילים, הגילאים וערי מגוריהם. לא ידעתי מה קורה לי, גם לא ידעתי מה קורה באופן כללי, זאת אומרת ידעתי מה זה מוות אבל לשמוע את הגילאים האלה, את המקרה, משהו לא הסתדר לי אי שם בעולם הפנימי, התגלגלתי על הבטן וניסיתי להסתתר, הווליום הלך וגבר, וגבר, וגבר, עד שהרגשתי שאני משתגע, ממש כמו הראש ניכנס לקצר חשמלי ואין זרימה, הכל פשוט הולך ונערם ומאיים להתפוצץ, צעקתי שינמיכו, שוב ושוב אבל לא שמעו אותי, ואולי לא היה אף אחד בבית? כשהרגשתי שאני כבר לא עומד בזה רצתי לסלון ולחצתי בהתרגשות על כפתור הטלויזיה כמה פעמים עד שהטלויזיה כבתה (הכפתור לא עבד כמו שצריך). חזרתי חזרה למיטתי והתכסיתי (כנראה חיפשתי חיבוק או תחושה של ביטחון וניסיתי להרגיע את עצמי, לא היה אף אחד בבית.

רק חמש עשרה שנים לאחר מכן הבנתי שזה היה התקף החרדה הראשון שלי, ואם לתאר את התחושה, זה הרגיש כמו אגרתי כזו עצמה של פחד בפנים, שאיבדה אחיזה במציאות וברגע שלא יכולתי להכיל יותר, הגוף פשוט נתן לזה פורקן לא פרופורציונאלי, כמו לקח חוויות הווה ועבר ועירבב אותן יחד וחישמל את כל התחושות האלה החוצה באחת, בזרם אדיר וקולח של רגשות מעורבבים בעומס מחשבתי מטורף שלא מוצא הסבר למה שקורה הרגע, או מה שניקרה אולי “פול גז בניוטרל”, הגוף פורק את מה שאני לא יודע לתת לו ביטוי, או משחזר את מה שבזמנו לא ידעתי לתת לו ביטוי. התחושה קשה, לפעמים הלב הולם בכזו עצמה שאתה בטוח שהחזה הולך להתפוצץ או שאתה הולך פתאום להיכבות ולא להתעורר.

אני לא מתיימר להביא תרופה או תשובה למצבי הקיצון האלה שכל כך טריקיים להתמודדות והבנה, פירוק ומיסוס החוויה לכדי חוויה מתקנת, אבל ברור לי דבר אחד. בחוויה שלי, הפחד אמיתי כשיש לו סיבה סבירה להתקיים, אבל כשיוצא מפרופורציה, בעקבות חוסר הקבלה שלי אותו, הכחשתי אותו וחוסר ההשלמה שלי עם זה שהחיים לפעמים מאיימים עליי, אז הפחד יוצא מפרופורציה, הוא מתנפח למימדים שלא מחוברים למציאות, ואז אני כמו מושך אליו גם מיליון ואחת חוויות לא פתורות מהעבר, כמו זורק על הפחד את כל הדוחות שעוד לא שילמתי והופך אותו לחרדה, ניתקף צורך בשליטה על דברים שאין לי עליהם שליטה ומזין את זה עוד יותר. ומוצא את עצמי אבוד בתוך בליל סמיך של בלאגן שלם שחולף במהירות כמכת חשמל ואי אפשר אפילו להצביע על הסיבה, או הסיפור העומד מאחורי. ואיך לייצר ביטחון במקום הזה? איך לגעת בחוויות העבר, אלה שחילחלו כפחד ולא קיבלו ביטוי הולם? לא קיבלו פורקן נכון ואמיתי? אלה שלא הייתי בנוי ושלם די הצורך או בעל כלים מתאימים כדי להכיל אותם בחוויה או לפרוק אותם באותו הרגע ולהשאירם היכן שמצאתי אותם?

ברור שכל העיניין יושב גם כן על מערכות יחסים, על העבר המאד רחוק ולפעמים מאד מוקדם שלנו כתינוקות, שאולי לא היו מחובקים ברגע של מצוקה, ובכלל, לחשוב על המעבר הזה מהרחם אל הגיחה לעולם, בו פיזית אנו עוברים טראומה במעבר ממקום חמים ואוטופי אל “טמפרטורת החדר” או העולם. זה נושא עמוק יותר להיכנס אליו, המערך המשפחתי וכמה ביטחון “גברי” קיבלנו במהלך החיים שלנו, כדי להרגיש מוגנים או שמותר לנו להיות מי שאנחנו, ולא מי שרצו שנהיה, או מי שאנו חושבים שאנו אמורים להיות, לעומת מי שאנו באמת. מכל מקום, אולי הדרך היא להתחיל לפדות את הדו”חות האלה היושבים במעמקי הנפש, להכניס חוויה מתקנת של ביטחון, של פרופורציה, של עיגון ואמונה בזה שהכל בסדר כרגע, ומה שלא, בעבודה, אבל להפסיק עם ההכחשה ולייצר מוכנות, או נכונות לגעת במקומות כואבים ולא סלחניים המלקים אותנו בעומס הרגשי הזה הבוקע כהתפרצות הר געש נטול רסן ודורש מאיתנו סבל. אולי הגיע הזמן להשיל את מישקלי העודף לא רק במילים, אלא גם במעשים, גם במגע והרפייה, ואולי כאן ניכנסות התמורות שבפסיכותראפיה הגופנית בפרט, בעבודה עם הגוף, השריון השרירי, המנח אותו אנו חיים כברירת מחדל שאולי מונעת מהגוף להפתח, מהעגלה להתרוקן כדי שיהיה אפשר למלא אותה במוצרים חדשים, בריאים יותר, מיטיבים יותר, טעימים יותר, ומאפשרים יותר, ואולי באמת זה נושא חשוב לגעת בו בפוסט הבא. כי בשורה התחתונה, עבודה על חרדה זו עבודה עצמית בעיקר, כמובן שעם הנחייה וליווי המאפשר להכנס למצבי מצוקה.

בינתיים, חשוב לזכור שסך הכל אנו חיים רגע, והנה הוא חלף. ולהפסיק לקחת חצי שעה או שעה של מצוקה יומיומית ולצבוע איתה את התמונה כולה, לפעמים ההיגיון יכול להכניס פרופורציה מעניינת לתמונה, כשאנו זוכרים שהחוויה הקשה היא רק רגע ביום, כמה דקות, שבעקבותם אנו נוטים לסחוב את זה איתנו, להלקות את עצמינו ולחוש אשמה, על משהו שלא בשליטתנו והנה הוא כבר עבר. במקום זה, אנו יכולים לתת לעצמינו מעט יותר ממה שאנו צריכים, את החמלה הדרושה כדי להיות מי שאנו, כמו שאנו כרגע, בקבלה, ולייצר חוויה יותר מיטיבה, יותר נעימה, או לפחות, פחות מפרקת, ויותר מחבקת.

אוסיף שאני באמת חושב, שככל שאדם מיתקרב יותר לאורח החיים, ולדרך שבה הוא אמור לחיות, על פי אמונתו, כפי שהוא הולך ומבין אותה דרך חוויית חייו, כך נושלים חלקים אלו ואחרים, ומתפוררים מישקעים כמו חרדות, פחד ואימה, ומתחיל להתגלות החיבוק האמיתי והעוטף של החיים כחיים עצמם, על הטוב ועל הרע.


ושיהיה שבוע מחבק בעיקר.
גבריאל 


גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

 ציפיות - כשהן לא על הכריות
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הנבואה היונגיאנית - ומה מביא אדם לטפל
בלוג חדש - גבריאל פולונסקי