צור קשר
...Loading...

התקף החרדה לא אחר להגיע - עדי פרקש

לא  הייתה לו  אפשרות לברוח באותו רגע. זה פשוט קרה. התמונות הגיעו אליו בוואטצאפ. הן זעזעו אותו. הוא לא יכול היה לשאת אותן וזרק את הטלפון ממנו, תוך שהוא ממלמל  "אני לא יכול לראות את זה". התקף החרדה לא אחר להגיע. המזל היה שזה קרה כמה דקות לפני פגישתנו. שמעתי את הרעש בחדר הסמוך. הוא היה חיוור, נשימתו מהירה, והעיניים צפות, מבט בוהה. התיישב על הרצפה. ביקשתי לתמוך בו ולהשכיב אותו על הרצפה. גופו התמסר. מדיווחים שסיפר בעבר היו גם התעלפויות נלוות. החשש שלי היה שייפול והנזק הגופני יהיה גדול יותר. כך שכב על הרצפה, אני מרימה את רגליו מעלה, כדי לאפשר לדם לזרום אל הראש. "שלא יתעלף עכשיו" חשבתי. בין לבין הבעתי מילים מרגיעות. "לאט לאט" אני אומרת..."הכל בסדר"....

כשראיתי שיצא מסכנה והתעלפות נראה שלא תהיה בסבב הזה, הנחתי את רגליו, הבאתי כריות נוספות לתמיכה בגופו, כרית נוספת לקחתי לעצמי וכך שכבתי לצדו, כשפניי מביטות אליו. מקפידה להיות במרחק מתאים, כשאני בודקת, אם המנח והקרבה הזו מתאימה. חששתי לפלוש למרחב שלו, הוא היה נבוך. אם אהיה קרובה מדי, יש בכך כדי לייצר אי נוחות נוספת, וזה הדבר האחרון שרציתי שיקרה. הנשימה אט אט הסדירה, וכך גם צבע פניו חזר אליו.  אחרי שהמשיך לבהות אל התקרה, מצא רגע וסובב את פניו אליי. חייכתי. שמחתי לראות אותו מתאושש, קצת. כאדם בוגר שנוהג לעטות את השריון , ניתן היה לזהות על פניו את המבוכה ואולי בושה. בעיניו ראיתי חיוך קטן חזרה, זה היה עבורי אישור למנח, למצב, הוא איתי. וכך שהינו בשקט עוד זמן מה. אמרתי לו שאני פה, וכשירגיש שרוצה לדבר- נדבר , "אנחנו לא ממהרים". וכך היינו. בשתיקה משותפת.  

כעבור זמן מצאתי איזו אי נוחות בי, וראיתי בכך הזמנה לשנות תנוחה. שיתפתי אותו בתחושותיי. "אני קמה להכין תה. אתה רוצה גם ?" הוא הנהן. בקומי אמרתי כי כשאחזור ניתן לבדוק אם נוכל לעבור לחדר השני, לקום מהשטיח. הרתחתי מים . הייתי עם עצמי והקומקום. חיכיתי שהמים ירתחו. מאפשרת לו זמן להיות לבד. התמהמתי בהכנת התה. לכל כוס הוספתי כמה עלים ריחניים, בקצב איטי במיוחד. הייתי זקוקה לזה. לפרידה הקצרה הזו ממנו. להתכנס שוב אל עצמי. ולאפשר לו לשהות עם עצמו. זו פעם ראשונה שאני עדה לסיטואציה הזו עמו, עליה שמעתי מספר פעמים, אך יש משהו אחר בלהיות שם יחד ובין לחוות אותה לבד, בין אם זה הוא- דרך חוויותיו הקודמות, ובין אם זו אני- דרך הסיפורים.

כשחזרתי עם כוסות התה הוא כבר ישב על הכסא בחדר שלנו. הגשתי לו את התה. ביקשתי ממנו לנחש אילו עלים יש בתה. מכיוון שהיה לו חוש ריח מפותח, הייתי בי המחשבה שחיבור לריחות קיימים יוכלו לסייע בקרקוע חושי ( וגם קוגניטיבי ) ולייצר חיבור עם הכאן  והעכשיו. " לואיזה, למון גראס, נענע" אמר. "גם מליסה" הוספתי. הוא צחק . "בוקר טוב" אמרתי לו. "הראש עוד עובד" צחקנו שנינו. הצחוק הזה שחרר אויר, ותנועות הגוף רקדו והצטרפו . תכלס, הבדיחה לא כזו גדולה, אבל שחרור האויר, המתמשך, אפשר הבעות פנים חדשות, החזה עלה וירד בקצב חדש, התאפשרה נשימה אחרת ותחושת המתח והמבוכה התפוגגה אט אט. לאחר דומיה נוספת, שאלתי  "זה דומה לפעמים הקודמות שסיפרת עליהן בפגישות שלנו ?" הוא הנהן לכן. לא הרגשתי צורך לפתוח שאלות נוספות באותו רגע. השיח היה סתמי כביכול. כדי לוודא חוסר המשכיות של מצב דיסוציאטיבי, השיחה נסובה סביב הלו"ז שלו להמשך היום. מתי צפוי להגיע לעבודה, אילו פגישות מתוכננות, מה יהיה במצגת שיציג ועוד קצת. היה בי שקט להמשך יומו.

לפני שנפרדנו, עמדנו רגע ליד הדלת. שאל אם אפשר לקבל חיבוק . כך נפרדנו באותו יום בשתיקה.

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה - שנה שנייה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.

בלוגים נוספים

לצאת מהמטריקס
הבלוג של עדי פרקש
כתוב בעור - פרק ב'  - הבלוג של עדי פרקש
המילים הכתובות על עורה הפכו להיות בסיס לשיח
כתוב בעור- פרק א' - הבלוג של עדי פרקש
לא יכולתי לחדול מהשתיקה, לא יכולתי להפסיק את מצג-השווא.