צור קשר
...Loading...

אם לא ניקח בחשבון - הבלוג של יפעת פרס

******אם לא ניקח בחשבון******

אף שבאופן פיזי המוות הורס אותנו, רעיון המוות מציל אותנו.

ארווין יאלום /"פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית".

הפגישה שלי עם המוות האירה בי את הזיכרון שנמשכתי אל סופי בזמנים אחרים, קדומים יותר.

הפגישה הזו הובילה אותי למסע ארוך. תחילתו בחרדה גדולה ומרוצה אדירה, רחוק, כמה שיותר רחוק.

המשך הטיול הזה הגיע אל מחוזות החיבור להבנה העמוקה שאני רוצה לחיות, מאוד. 

ואז לניסיונות להבטיח את חיי כאן בכל דרך אפשרית ושוב האשליה שהכול בשליטתי.

וכיום בהבנה שהמוות הוא חלק מחיי, כמו שהוא חלק מחיי כולנו. הוא מפחיד אך לא מחריד, הוא נגיש לי והוא עוזר לי לחיות חיים מלאי תשוקה. ככל שאני מרשה לעצמי להכיר בעובדת הסופיות של חיי אני חיה יותר, מעזה יותר, אוהבת יותר, נאמנה לעצמי יותר.

אנחנו רוצים לחיות חיים מלאים ומספקים, אנחנו רוצים לממש את עצמינו, למצוא את ייעודינו, לאהוב את עשייתנו, לנוע קדימה, לבחור, לרצות, להשתוקק. אנחנו רוצים שיהיו לנו כוחות לכל ותוהים איך מתחברים למה שמניע את כל אלו. אני מציעה שאפשרות אחת וטובה היא להתחבר לתשוקת החיים (להתחבר לרצון, לאהבות ותשוקות ישנות ואף ילדיות, לתחושת יעוד, לדמיין את התחושה כשזה יקרה וכדומה) אבל זוהי רק חצי הדרך. להתחבר לחיים באופן העמוק ביותר מבקש מאתנו להתייחס לעובדה שחיינו --- סופם ידוע מראש.

ההצעה היא לא חלילה לפעול מתוך פחד או חרדה שכן אז פעולותינו מטרתן לשכך את כאב הידיעה, והן אינן מחוברות לתשוקה אלא נחוות יותר כמו בריחה . ההזמנה שלי היא לפעול מתוך מקום שיודע ומודע באמת לכך שחיינו הם רק כאן עכשיו, ומעבר לזה אין יודע.

אני כותבת על החיים. כדי לכתוב על החיים אני צריכה לכתוב על מוות. אני מזמינה אתכם לשים לב לחלקים בכם שרק רוצים לברוח מהטקסט הזה, מהמוות שאני כותבת עליו. אנחנו רוצים לחיות באמת אבל לא להרגיש את המוות. מוות זה לא נושא פופולארי. מה פופולארי? הגשמה עצמית, משמעות, סיפוק, ייעוד.

כל אלו חשובים. ההכרה במוות מאפשרת אותם, מזרזת אותם, נותנת להם איזה הסבר.

אם לא ניקח בחשבון שנמות- לא נחיה באמת.

ההכרה הזו במוות לא מתאפשרת לנו סתם כך, אנחנו כבני אדם עושים כל מאמץ אפשרי כדי להימנע מהידיעה הזו, מההבנה שאנחנו לא מיוחדים כלל, ושגורלנו עומד להיות כגורל כל מי שסביבנו. שישנו איזה שעון חול שאנחנו מרגישים בתנועת החול בתוכו אך לא יודעים מתי היא תיפסק. אנחנו לא רוצים לדעת את זה. התרבות שלנו לא רוצה שנדע את זה. הכול סביבנו נועד לטשטש את העובדה הזו.

לפעמים מחלה קשה - היא באה להזכיר לנו. אנחנו חוזרים להרגיש את החול שאוזל. לעיתים גם בתוך מחלה אפילו הסופנית ביותר אנחנו עדיין בורחים, לא מאמינים, לא עומדים רגע ומכירים באפשרות שנמות.

אז ממש באופן הפוך לאינסטינקט שלנו -- כדאי לנו להגות בו, במוות. 

לקחת אותו בחשבון. 

לעשות זאת מאפשר לנו חיים, מעניק לנו חיים קרובים יותר לאלה שאנחנו באמת חושקים בהם.

לחשוב על המוות עלול לעורר פחדים, הפחדים הללו רלוונטיים לחיים שלנו היום.

כשנחליט להעמיק בו נרצה ממש לברר --מה הכי מפחיד אותי במוות:

שלא אעשה את כל מה שרציתי?

שלא אספיק מה שקיוויתי?

שלא אהיה עם ילדיי?

שהסביבה שלי תושפע מהמוות שלי?

שאחווה כאב פיזי?

שלא יזכרו אותי? שלא אשאיר אחרי סימן?

כל אחת מהשאלות האלה היא כעין מפתח היכול ללמד אותנו משהו על חיינו כיום, וגם מפתח להכיר בכך שלא הכול אפשרי, לא הכול אספיק, לא הכול יקרה.  ולכן אהיה חייב לשאול עצמי --אז מה באמת חשוב ? לי?

אביבית

35 שנים שהמחלה הזו איתה. 35 שנים היא לא מוכנה. בשום אופן היא לא מוכנה.

כשאני מציעה שנודה בזה, שזה כך, "את חולה" , היא מסרבת בכל תוקף, היא כועסת. הפנים שלה הופכים לפתע לפני ילדה קטנה, זועפים ומכווצים  "לא אני לא מוכנה". אני מנסה ואומרת בקול רך: "בוודאות היית חולה כל הזמן הזה, עד היום" והיא מגניבה אנחה קטנה ועונה "נכון, זה נכון".   להודות שהיא חולה, אולי לתמיד, בשבילה זה לוותר. לוותר על הכעס עליו, שהעניש אותה כך, בחומרה. לוותר על ה--- "למה דווקא אני?" שהפך הזהות שלה.

בשבילה להודות בזה זו תמצית הכישלון.

אבל ההודאה, הכניעה להבנה שזה מה שהיא קיבלה, אלו החיים שלה, יש בה גם אפשרות חדשה --- לחיות.

אם תקבל את עובדת היותה חולה היא תוכל להתחיל להתארגן סביב המחלה הזו, היא תפסיק להתאכזב בכל פעם שהיא תרים את ראשה. היא כבר תהיה מיומנת בהתנהלות אתה.

אם היא לא תיקח בחשבון שזה באמת קרה לה,

אם היא לא תיקח בחשבון ש - כן אלו החיים שלה כבר 35 שנה,

היא תמשיך לכעוס, להתנגד, להתעצב, להתאבל על כל מה שלא היה ולא קיבלה. ושהגיע לה. באמת הגיעה לה.

אני מסכימה.

אבל אם היא תיקח בחשבון את כל אלו- הרבה מקום יתפנה לה שם בפנים.

כשהיא מכירה בזה, מוכנה לקרב את האמת הזאת אליה, היא מתחילה להתאבל. על מה שהיא קיוותה, על הדמיונות שלה לחיים "כמו של כולם", להתאבל על עצמה, על מה שהיא לא יכלה להיות- רגילה. האבל הזה מזכיר לה חלום: היא בלוויה שלה, יש שתיים כמוה אחת מתחת לאדמה ואחת שבאה ללוויה. היא רואה את עצמה מתה בעודה בחיים ולא יכולה להציל.

ההתכחשות למחלה קברה אותה בחיים, היא רק חיכתה כל השנים שזה ייגמר, שהיא תחייה באמת, עוד מעט, ובנתיים השנים חלפו והחיים שלה נותרו ריקים, ממנה.

ההבנה הזו היא בוודאי לא פשוטה לה, הרי להכיר בכך יהיה להכיר בכל השנים המבוזבזות, השנים שהיא אולי, יכלה לחיות. ויש כאן איזו צומת האם להמשיך להתכחש לזה או אולי בזמן שנשאר לה, לשנות.

הפחד שהיא תמות עם התחושה הזו שיש לה היום עוזר לה להחליט לנסות, היא מוכנה.

היא כבר מוצאת כוחות, רצונות מתעוררים. היא מוכנה לראות מה כן יש לה. אולי אפילו יש לה לתת משהו למישהו.

זה מפתיע אותה.

לאט היא מוכנה גם לקחת אחריות על מה שמשפיע על המחלה הזו - אולי בכל זאת יש לה איזושהי אחריות שם, אפשרות שונה. להקל, להמעיט, אולי להחלים?

ושם היא פחות כועסת עליו, על אלוהים. שם היא מוכנה להפסיק לשאול ,"למה אני?"

ולומר "מה אני? מה תפקידי? מה ביכולתי? "

היה עוזר אם שברי (השבר שלי) היה מגיע אליי עם דף הסבר ממך:

הרינו להודיע שנפלה החלטה מאת אל נורא עלילה

והיא לא בידך. ואין אשמה. ואי אפשר לעשות מאומה.

כדאי, ורצוי, להתמסר לכאב ולצער שחלקו עובר.

וחלקו נשאר. לפחד, שעל חלקו ניתן להתגבר, וחלקו הוא אימה עם חוסר אונים גמור. והיא מצבנו.

והיא בסדר גמור.  יאיר כספי/"ניסיון" 

אם לא ניקח בחשבון שלא הכול בידינו ובשליטתנו, כלומר שמה שיש ומה שקיבלנו אולי לא ישתנה אף פעם - נשקיע את מרבית המאמץ שלנו בלמצוא דרכים לפתור, לתקן, להחזיק בקיים ולא נוכל פשוט להיות. לא נוכל לחיות את הרגע עם אחריות מסוימת אך עם מידה של נשימה. נשימה שתאפשר לנו קלילות, הנאה פשוטה וטעות. ההכרה במוות מביאה את ההכרה בקשה מכל--- חלקים שלמים בחיינו לא באמת בשליטנו. כשאנחנו מסרבים להבין שישנה אפשרות שאין מה לעשות, כלומר ממש אין, כלומר הדברים הם פשוט ככה עכשיו, אנחנו במאמץ יתר, והכוחות שלנו אוזלים בניסיון להפוך את הדברים, לשנות. 

אם לא ניקח בחשבון שיש דברים שאין להם "למה" אלא רק "ככה"- כל הזמן נחפש את הסיבה. נשאל שוב ושוב:

 "למה אני" .

או "למה דווקא אני".

אם לא ניקח בחשבון שחלק מהדברים אינם ברי תיקון, אינם הפיכים - נחפש כל חיינו תשובות לשאלות ישנות, לחלב שנשפך, לארמון הרוס בחול.

אם לא ניקח בחשבון שלחלק גדול מהקיום שלנו אין חוקים, נוסחאות ואמת אחת - נמשיך ללכת עיוורים אחר אשליות שמבטיחות לנו שאם רק נעשה כך וכך הכול יהיה בסדר, לא נחלה, לא נמות, לא נכאב, לא נכשל, לא נרגיש טיפשים, לא נרגיש קטנים.

אם לא ניקח בחשבון שאף פעם לא הכל ידוע -  אנחנו עלולים לחשוב שיש זמן. שאפשר לחכות.

אז מה כן ניקח בחשבון?

אם ניקח בחשבון שמה שיש עכשיו ואנחנו לא רוצים בו, לא ביקשנו אותו כלל, יכול להישאר כך לתמיד- נוכל להשלים איתו, לחיות איתו, לגדול מתוכו.

כשיהיה מוכן לדעת את מה שהסתיר מעצמו, יגלה כי לאיש שנדחה נותנים שתי אפשרויות לבחור ביניהן: האפשרות הראשונה היא להקדיש את חייו למחיקת הדחייה, להסתתרות ממנה, לתביעת פיצויים עליה, למאבק להבאת האשמים לדין, לדרישת הסבר והתנצלות מאלוהים, להשגת פטור מאחריות בוגרת בשל חסכי ילדות קשים, או לפחות לבקשת התחשבות ורחמים או לייאוש ואובדן תקווה גמורים.האפשרות השנייה היא לשאת זיכרון כואב שמציף אותו מעת לעת, מאיים להחזירו לגיא צלמוות שלו, ולזכור שהתחושה העולה בו על ערכו העלוב אינה מציירת את מעמדו בעולם ואינה ביטוי ליחסו של אלוהים כלפיו, היא רק משימה מחורבנת שהוטל עליו לעמוד בה, ללא הסבר.

"ניסיון"/יאיר כספי.

ואם ניקח בחשבון שנוכל גם להחלים, להשתנות, שהדברים יכולים להיטיב- נוכל לשהות בתקווה. לאסוף כוחות.

 איך ניקח הכול בחשבון? את מה שכן ואת מה שלא?

נסכים להיות בלא נודע, באי הידיעה. נסכים להרגיש את שני הקצוות :

של האפשר

והאי אפשר

של השליטה

והכישלון, החולשה

נחזיק ביכולת לשנות, להשפיע, לעורר

וגם בכך שאנחנו קטנים, לא יודעים מתי זה ייגמר.

כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או כקללה, אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים. 

"המוות חשוב לחיים" / ד"ר אליזבת קובלר רוס.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה. 

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. 

למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

לחיות ולא להיות- הבלוג של יפעת פרס
ושאלה אחת אני מצליחה לשאול שבאה מתוכי והולכת עד אליה: "מה יקרה אם נשתוק, אם יהיה פה שקט?"
מעוררי השראה - הבלוג של יפעת פרס
הם כולם היו חלוצים או אמיצים, הם הלכו עם הלב והקריאה הפנימית שלהם.
אפשר לחיות באמת ? חלק ראשון
הבלוג של יפעת פרס - חלק ראשון