צור קשר
...Loading...

טובים השניים -הבלוג של אירה טפר

ערב יום שני. אני יושבת במרפסת וצופה בשמש הנעלמת אט-אט בים.

הטלפון מצלצל כשעל הצג אני רואה שם מוכר של חברה רחוקה שמזמן לא יצרה קשר.

במוחי עוברת התלבטות קלה ..."לענות לשיחה או לחזור אליה אחרי שקיעת השמש?".

קול בתוכי קובע באופן שלא משתמע לשתי פנים – "תעני".

אני עונה ושומעת אותה תוך כדי נסיעה באוטו. אני על דיבורית. חשה רחוקה לפחות כמו הקשר בינינו.

היא שואלת אותי מה שלומי ואני שומעת כובד ועצב תהומי שמגיע מצמד מילים בודדות אלה.

אני עונה לה שאני בסדר. מתאקלמת לחזרה לארץ אחרי תקופה ארוכה של חיים בחו"ל.

איני מרגישה צורך לפרט עוד בנוגע לעצמי,כשתוך כדי המשפט עולה מתוכי דחף להפנות אליה את אותה השאלה,שכן, תחושתי היא שהשיחה הזאת הולכת להתמקד בה.

היא מיד עונה לי בקולה הרך ששלומה לא טוב. שכבר כמעט שנה שהיא לא "מוצאת את עצמה".לא מבינה איפה היא רוצה להתיישב מבחינת מגורים, זוגיות שהתפרקה ושנה שלמה שבה היא לא עובדת.

"פשוט לא מצליחה להניע את עצמי לשום עשייה".

אני שומעת בקולה את הבידוד והבדידות ושואלת אותה מה עם מעגל החברים שלה, האם היא בקשר.

היא עונה לי בקול שבור,בוכה כמעט, שרק עכשיו חזרה ממפגש של חברים בטבע, שניגנו, שרו ורקדו ושהיא לא מצליחה להרגיש חלק. 

מה גם, היא ממש לא מבינה איך אומרים לה שהיא כל כך יפה ושכל בחורה שעומדת מולה נראית בעיניה למוצלחת יותר, יפה יותר ובאופן כללי...פשוט הרבה יותר.

היא מוצאת את עצמה בקשרי חברות שנגמרים בגלל קולות ההשוואה המתנגנים בראשה ללא הרף ואינם נותנים לה מנוח. 

הם מזכירים לה יותר ויותר כמה שהיא חסרה.

חסרה במה ולמי אתם שואלים?

חסרה לעצמה..."לא יודעת מי אני בכלל". חסרה בשמחה, חסרה ביופי, חסרה בהצלחה.פשוט "לא מספיק".

אני שומעת אותה חולקת איתי את תחושותיה וכובד נוחת על בית החזה שלי.אני מרגישה את האנרגיה בגוף שלי נהיית כבדה ודחוסה.

עצב חולף בי לצד זיכרון של חיות וחיוניות שאני זוכרת שיש בה. 

זוכרת אותנו עומדות שעות במטבח ומבשלות סעודת שישי לחבר'ה.אחר כך כולם יושבים יחד סביב השולחן והיא צוחקת מכל הלב ונראית מאושרת מתמיד. 

"תגידי...מה עם הריקוד והיוגה? אני זוכרת כמה את אוהבת לרקוד, לנגן, לשיר ולתרגל יוגה...?"

היא עונה לי במן קול שנשמע כאילו שלפה אותו מאיזו ספריה עתיקה ובדיוק ניקתה ממנו את האבק שהצטבר..."וואי.נכון. אני כל כך אוהבת לרקוד.אבל אני פשוט לא עושה את זה כמעט. אני יודעת כמה טוב זה יעשה לי. להניע את הגוף ולהרגיש אותי".

היא משתפת אותי במחשבה לנסוע להודו (שוב, בפעם המי יודע כמה)וללכת ללמוד שם יוגה ומדיטציה קרוב להימלאיה "איפה שיש שקט ושלווה".

אני שואלת אותה אם השקט והשלווה שהיא מדברת עליהם יגיעו מההימלאיה או מהודו ומה בעצם מונע ממנה לתרגל יוגה ומדיטציה מחר בבוקר.

"אני שוב בורחת אה?"

שתיקה.

נשמע שהבחינה בדפוס התנהגות שמוכר לה כבר כמה שנים טובות.

חיפוש פיתרון זמני לקולות המתרוצצים בראש,אי שם בהימלאיה ואחר כך חזרה לארץ והתמודדות מול אותם נושאים שהיו שם לפני הנסיעה.

"אהובה...אולי פשוט תבואי לבקר. בואי נבלה קצת זמן ביחד. נלך לרקוד ופשוט נעשה לנו זמן של הנאה משותפת. מה את אומרת?"

ההתרגשות בקול שלה גרמה לי לרצות לחבק אותה חזק חזק. התנועה שהבעתי לקראתה היתה,כנראה,אינה מובנת מאליה.

לא היתה לי אף עצה מתוחכמת או פיתרון יעיל שיהפוך את ימיה למלאי משמעות וסיפוק. מה שכן היה בי הוא רצון פשוט לקשר.הסכמה להיות ביחד איתה במרחב של מה שיגיע. חסר,פחות או יותר...אבל יחד.

אני מבינה יותר ויותר, בחיים האישיים שלי כמו גם בקליניקה, כמה משמעותי הוא הקשר האנושי.

כמה עוצמה יכולה להיות למעט רוך וחום כלפי אדם שאין לו אף אחד מאלה לעצמו.

מתוך הקשר יכולה להיווצר תנועה חדשה. השתקפות של האחד מתוך עיני האחר. 

אין צורך בשם דבר דרמטי. שום פעולה קתרזית או מטלטלת עולמות.ככה...בקטן. בעדינות. לאט לאט.

פשוט קשר.

כזה שלעיתים האחד מחזיק לאחר את הרגש הרך, המחבק והאוהב עד שהוא עצמו יוכל להחזיק בו. כי הרגש שם. הוא לא מגיע מהאחר...אבל הוא התמלא אבק ושכבות של שמיכות ישנות שכיסו אותו כמעט לגמרי.

העוצמה הרכה החבויה בתוך קשר עין, מגע, שיחה או לפעמים אפילו שתיקה של שני אנשים החולקים את אותו מרחב אינטימי, יכולים אט-אט להסית את השמיכות המאובקות ולהתוודע לאותו לב שהיה צריך להגן על עצמו...יהיו הסיבות לכך באשר יהיו.

אני מאמינה בכל ליבי בהתמרה הנרקמת מתוך הקשר האנושי. בין אם זה מתרחש בקליניקה במרחב הטיפולי ובין אם בקשרים הבין-אישיים שבין איש לרעהו.

אני מזמינה אותך לפסוע צעד אחד קטן לעבר אדם אחר שבחברתו את/ה מרגיש/ה שאת/ה לא לבד בעולם.לפחות לא כל הזמן... 

הכותבת: מטפלת מוסמכת בפסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינתזה. מגיעה מרקע של עולם התנועה והריקוד, יוגה ורייקי.


בלוגים נוספים

אז מה בדיוק את עושה? - הבלוג של אירה טפר
מהי ביוסינתזה ואיך אני משתמשת בכלי המופלא הזה בשילוב עם מי שאני.
מחשבות הריוניות (לא רק לנשים)- הבלוג של אירה טפר
המנעד הרגשי של אישה היוצרת בתוכה חיים מזכיר לי את תנועת גלי הים :הגלים יכולים להגיע לגובה שיא ורגע לאחר מכן לרדת ולשוב לרגיעה.
הקשר שבחוסר קשר - הבלוג של אירה טפר
מעלה בי את הפחד שהחברות הזאת יכולה לא להיות. להגמר.