צור קשר
...Loading...

טרמפיסטית בשם חרדה- הבלוג של אירה טפר

נטע הכירה אותה בפעם הראשונה כשהייתה בת 30.

היא הופתעה ככה, באמצע הנסיעה באוטו, כמה מטרים ספורים לפני שעלתה על גשר סואן שעובר מעל נהר.

4 נתיבים לכל כיוון , רעש של מכוניות שנוסעות מעל הלוחיות שמרכיבות את תחתית הגשר.

היא התגנבה אל נטע בהפתעה כל כך מוחלטת שאפילו לא הספיקה לנחש מה זה הדבר הזה שהשתלט על כל גופה.

כן כן...נטע...המטפלת גופנפש, זאת שעובדת שנים עם הגוף והמודעות אליו.

לא היה לה שמץ.

נטע הרגישה איך היא מתחילה לאבד תחושה בגפיים.

הרגישה את הלב שלה מאיץ למהירות שהכירה רק מריצות ספרינט בשיעורי ספורט וממרדפים אחרי הרכבת.

"אני עומדת לאבד שליטה על הגוף שלי ועל הרכב , אני עומדת להרוג את שנינו".

המחשבה הזאת מתחילה לחזור על עצמה בלופ כל זמן שהיא מתקרבת ועולה על הגשר.

"תעביר לי את המים..." היא מבקשת מדור שיושב לצידה, בעוד שאין לו מושג מה מתחולל בתוכה.

נטע שותה ומרגישה שאם תפסיק לרגע ללגום מהבקבוק תאבד תחושה ואחיזה בגופה.

במשך כל העליה והירידה מהגשר היא לא הפסיקה לשתות לרגע רק כדי להמשיך בתחושה רציפה של המים שיורדים בגרון, שעוזרים לה להרגיש שיש לה גוף.

"רק שלא אשלף מתוך גופי ואגרום לתאונת דרכים נוראית"...

את הטרמפיסטית הזאת טרם הכירה בחייה.

רק שהיא לא תפסה טרמפ רק על הרכב שבו נהגה נטע, אלא גם על גופה ונשמתה.

כשהגיעה לסיומו של הגשר הארור הרגישה את הלמות ליבה מתחילים להאט.

נדמה היה לה שנסעה עכשיו בתוך הנצח, למרות שהיו אלה דקות ספורות בלבד.

הם המשיכו בנסיעה עוד כמה דקות ארוכות ורק לאחר מכן הצליחה נטע לסנן מבעד לשפתיה "אתה לא מבין מה קרה לי על הגשר...".

למעשה, גם היא לא הבינה מה קרה לה על הגשר.

דור הביט בה ואמר שבאמת היא נראית קצת חיוורת.

נטע מספרת לו את מה שחוותה והוא נדהם מזה שלא הבחין בכלום ומזה שהיא לא משתפת אותו בו ברגע על מה שעובר עליה.

היא הסבירה לו שחוץ מלחוות את החוויה לא יכלה לעשות דבר.

"הייתי עסוקה מדי בלהחזיק את עצמי בחתיכה אחת שפויה ואסופה".

מבלי לעבד את החוויה, חשה נטע שחרור אדיר ש"עברה את זה" מבלי שאף אחד ייפגע מהסופה הלא ברורה שהשתוללה בתוכה.

היא סיפרה לעצמה שבטח חסר לה ברזל או שלא אכלה מספיק בבוקר.

נטע מספרת לעצמה את הסיפורים האלה וממשיכה בחייה כאילו הטרמפיסטית שהתגנבה לנסיעה על הגשר כבר ירדה מהרכב.

אלא מה...הטרמפיסטית הזאת לא הלכה לשום מקום.

רק נרדמה לה במושב האחורי עד לתחנה הבאה.

התחנה הבאה הגיעה כעבור שנה.

שוב... במפתיע. בלי לתת שום אות אזהרה.

היא תפסה אותה הפעם במיטה. רגע לפני השינה.

בעתה החלה להתפזר בכל גופה של נטע.

פחד מוות.

ביום שלאחר מכן, שוב, כשנטע יושבת בתוך הרכב, במושב האחורי.

אותו פחד משתק ולא מוסבר. אותה הרגשה של איבוד תחושה בגפיים ודפיקות לב מואצות.

בלילה של אותו היום קרה משהו שוב. בזמן שישנה. אחרי יומיים רצופים שבהם התחושות הלא מוסברות האלו באות והולכות.

דור העיר אותה בבוקר ושאל "מה קרה לך בלילה?".

לא היה לה מושג על מה הוא מדבר.

הוא סיפר לה שהתעורר בלילה מנקישות השיניים שלה ומזה שרעדה בכל הגוף והוא היה צריך להחזיק אותה.

היא לא זכרה דבר...

כשסיפר לה את מה שקרה בלילה היא הבינה ש"משהו" קורה לה.

"משהו רע קורה לי".

"אני משתגעת".

"אני מאבדת שליטה".

אלו המחשבות שהתרוצצו בראשה.

ועדיין...לא היה לה שום שם או מושג למה שקורה לה.

המילה "חרדה" לא עולה בדמיונה.

הרבה יותר קל לזהות חרדה כשהיא על מישהו אחר.

אחרי ההבנה הזאת, או יותר נכון חוסר ההבנה, שמשהו חדש ומבעית קורה בה, היא בכתה כמתאבלת על העצמי שפעם הכירה וכעת נראה לה זר, מנוכר ומפחיד.

היא החליטה להרים טלפון ולהתייעץ עם מורה אהובה שליוותה אותה במהלך הכשרתה כמטפלת גופנפש.

המורה שלה נתנה שם לטרמפיסטית הזאת, שמרגע עלייתה לרכב של נטע, לגופה, הרגישה נטע שהיא "לא היא".

כבר לא חזקה כמו שתפסה את עצמה.

לא בטוחה בגוף שלה.

מפחדת מהרגע הבא שעלול להביא איתו עוד גל.

"נטע...חווית חרדה".

מתן השם למה שקרה לה השקיט משהו בתוכה שהחל לסעור כמו טורנדו ולהתנתק מהקרקע.

המילה הזאת, "חרדה", בנתה גדות ברורים להצפה שהרגישה בתוכה.

מאותו יום החליטה נטע לאפשר לגוף שלה להשמיע את דברו...והיא, מסכימה להקשיב. ולא רק להתכווץ בציפיה שיעבור.

היא הבינה, דרך החוויה, שיש טריגרים לחרדה שלה.

לדוגמא,רעש חזק ותנועה רבה בשדה הראיה שלה.

נטע גילתה שכשהחרדה באה היא צריכה לחדול מלעשות כל מה שהיא עושה ולהתמסר אליה.

אם החרדה באה באמצע נסיעה,נטע גילתה שלשיר בקולי קולות עוזר לה, אם אין אפשרות לעצור.

היא החלה ללמוד איך אפשר לזהות את הרגע שלפני ומה תומך בה כשהחרדה עולה.

נטע החליטה לתת לחרדה "לקחת אותה" וללמד אותה במקום להתנגד לה.

זה לא שהפחד הלך. הוא עדיין שם.

אבל אט-אט לימדה את עצמה להיות מסוגלת להכיל אותו ולהיות איתו.

נטע יודעת שהיא מפחדת ממוות ומאובדן שליטה.

היא מפחדת לא להרגיש את הגוף שלה.

מפחדת מלשחרר אחיזה במה שהיווה עבורה עוגן – הגוף.

בטיפול הגופנפש ,אליו פנתה נטע כדי לעזור לעצמה,היא נוגעת בכל הנושאים המהותיים האלה ומקשיבה למסרים העולים מגופה,רוחה ונפשה.

היום היא חוקרת את הפחד הזה יותר ויותר לעומק ומעיזה להרגיש אותו.

היא שמה לב לתנועת הגל של החרדה.

מהרגע שהיא מתחילה, מגיעה לשיא ומתחילה לרדת.

נטע לומדת להכניס נשימה לתוך הגל הזה ובעקבות תהליך שעברה היא חשה איך החרדה באה ללמד אותה להיות קשובה לגוף שלה.

החרדה מלמדת אותה לא להתנתק כשמפחיד ,אלא להיפך, לצלול פנימה לתוך הפחד.

החרדה גם מראה לה כמה רגישה ופגיעה היא . וכמה עוצמה יש בפגיעות הזאת.

כמה מקום יש בגוף ובנפש שלה לחוות גם את זה.

נטע מרגישה שנהייתה קרובה וקשובה מאי פעם...לעצמה.

התפיסה שלה את עצמה התרחבה והתעשרה.

היום היא מכירה במתנה שהחרדה שלה העניקה לה.

היא למדה שהתעלמות מחלק אחד מתוך הספקטרום הרגשי משליך על שאר החלקים בהכרח...ומכאן, מסכימה נטע לחוות את כל חלקי המנעד הרגשי.

גם את אלו שתפסו עליה טרמפ בשיא חוצפתם.

הכותבת: מטפלת מוסמכת בפסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינתזה. מגיעה מרקע של עולם התנועה והריקוד, יוגה ורייקי.

בלוגים נוספים

טובים השניים- הבלוג של אירה טפר
אני מאמינה בכל ליבי בהתמרה הנרקמת מתוך הקשר האנושי.
מחשבות הריוניות (לא רק לנשים)- הבלוג של אירה טפר
המנעד הרגשי של אישה היוצרת בתוכה חיים מזכיר לי את תנועת גלי הים :הגלים יכולים להגיע לגובה שיא ורגע לאחר מכן לרדת ולשוב לרגיעה.
אז מה בדיוק את עושה? - הבלוג של אירה טפר
מהי ביוסינתזה ואיך אני משתמשת בכלי המופלא הזה בשילוב עם מי שאני.