צור קשר
...Loading...

יהיה טוב? - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן

תמונה אחת: אני מסתובבת עם מבחנה ביד, מחפשת את דרכי בקושי במסדרונות אפורים של בית חולים. בתי אובחנה עם לוקמיה. צריך להביא בדיקת דם למעבדה. אני לא מבינה איך דברים עובדים. מנסה להתמצא בארץ חדשה, עם שפה חדשה. הנייד מצלצל. אני עונה. טלפון ביד אחת, המבחנה ביד השניה. מתקשרת מישהי שהשארתי לה הודעה על ביטול פגישה. אני מסבירה למה. היא שומעת את הבשורה ואומרת לי, חכי רגע. משתרר שקט. היא נכנסת למצב תיקשור. ואז היא אומרת לי: היא תבריא. יהיה טוב. הגוף שלי נסגר ונאטם. נעשה שטוח. כך אני מרגישה כשאני כועסת ואי אפשר לכעוס. מה אני אמורה להגיד, תודה? איזה יופי? כרגע אין יופי ואין נחמה. יש מסדרונות אפורים וואקום בלב. הדברים שלה לא עוזרים לי. אני לא זקוקה עכשיו לאמונה ואשליות. אני זקוקה לכל כוחותי כדי להמשיך בלי לדעת מה יהיה.
בשורה התחתונה היא צדקה, בתי החלימה. אבל שורות ודפים רבים עברו עד שהגענו לשם.

תמונה שניה: אני נפרדת ממריון רוזן בסוף סדנה בברקלי, קליפורניה. שלום ותודה, אני אומרת. היא עונה בקול שקט שלא איבד מנימת הנמרצות שבו: אני שמחה שבאת, ומסתובבת, נשענת על מקל ביד אחת, בזרועה השניה נתמכת במלווה. כשגבה אלי היא ממשיכה ואומרת: יהיה טוב. 
מה? כיווץ קל בבטן. למה היא מתכוונת? אני רואה אותה מתרחקת ממני, גבה שפוף, הולכת לאט לאט. מי יודע אם אראה אותה שוב. היא כבר בת 96... אני עומדת לחזור למצב מורכב בארץ מכל הבחינות, אישית, מקצועית. קונפליקטים מסביבי ובתוכי, אין לי מושג איך אתמודד איתם. מסובך לי. מסובך סביבי. אני ממוללת את ה"יהיה טוב" שהשאירה בידי כמו חפץ שלא יודעת מה עושים איתו. איך הוא אמור לעזור לי, לכוון אותי? מה הקשר שלו עם החיים המורכבים? אני מרגישה טעם של זרות, בדידות. נשארת לפענח את דרכי בעצמי, אבל גם עם ה"יהיה טוב", המפליא, המשונה, שהיא הפקידה בידי. במשך השנים אני נזכרת בו. הוא עולה מידי פעם ועמו עולים רגשות שונים: כעס, ביקורת, תמיהה.

וממש לאחרונה הוא חזר אלי שוב. זה היה ברגע מסויים בתוך טיפול. הקשבתי למטופלת, הידיים קולטות במקביל לשיחה את התנועות והשינויים שמתרחשים בגופה. נשימתה נעצרת וחוזרת, ושוב ושוב... הגוף חי, מדבר, נאבק. עולות בה תגובות חזקות להחלטה שלקחה. קולות חזקים, דרמטיים, מטלטלים בין אמונה וחוזק לבין ספיקות ואשמה. אני מטולטלת איתה. חשה איך הדיבור שלה על אשמה מלווה בהפסקת נשימה, כמו ואקום באיזור החזה. קולות החוזק והאמונה באים גם הם עם כיווץ חזק של השרירים בגב התחתון, שינוס מותניים במאמץ גדול, וגם הוא מעתיק את הנשימה. אני לא יודעת מה לייעץ לה. אין לי פתרון, לא יודעת מה טוב עבורה. אני שמה לב בתוכי לתחושה של חוסר מוצא, וממשיכה להקשיב לגוף. לא פשוט להרגיש שאין לי מה לתת לה. לא פשוט להרגיש את הטלטלה שלה. ופתאום משהו משתנה. בבת אחת נפתח מרחב בגוף. שקט.
מה קורה? אני שואלת.
הפסקתי להיאבק, היא אומרת. הקול שלה נובע ממעמקים. הגוף נושם.

ואז הוא חוזר וצץ, המשפט של מריון, אבל בהיפוך. במקום "יהיה טוב" - "הטוב יהיה", ומתבהר לי למה היא התכוונה: טוב הוא הנשימה. בדרכה התמציתית מריון תיארה את כח החיים. הטוב הוא לא פתרון של כל הקונפליקטים. הטוב הוא מה שמאפשר לחיות עמם.

המגע בשיטת רוזן לא אומר למטופל שיהיה טוב. אבל הוא כן מניח שמעבר למתח השרירי בגוף יש אפשרות לנשימה מלאה יותר, תנועה וחיוניות בגוף, קשר חופשי יותר עם הסביבה שלנו. כשהגוף נושם בחופשיות אנחנו מחוברים יותר לעצמנו, לכוחותינו, למשאבים שלנו, לסביבה.
בטיפול אני מתקרבת עם הידיים אל המקומות המחזיקים ונשארת בהם, מסמנת לשרירים שאני שם. אני לא מנסה לשחרר את המתחים. אני לא שופטת אותם כמיותרים, לא תובעת מהם להשתנות. בדיוק להיפך, אני תומכת בגוף באותו כיוון שהוא מחזיק את עצמו. המקום המתוח הוא השער ואני שם, מחכה. אולי השרירים ירגישו שאני מחזיקה לרגע במקומם, ויזכרו שאפשר להרפות. כשזה קורה, נשימה שנעצרה במאמץ מופיעה. נשימה חדשה. והבנה חדשה.

כמו שקרה בהמשך התהליך עם המטופלת:

אני פשוט אלך צעד צעד, היא אומרת.
אני נזכרת שבתחילת הטיפול הרגשתי שהרגליים שלה מחזיקות, כאילו הן נמנעות מהקרקע ולא נסמכות עליה. נגעתי בהן בנסיון לתת לשרירים את התחושה שאני מחזיקה במקומם ולהזכיר להם שהם יכולים להרפות, אבל לא הרגשתי מענה והמשכתי אל איזורים אחרים בגוף. אני חוזרת עכשיו אל הרגליים.
היא מבחינה ואומרת: הרגליים שלי רועדות.
מה הרעד? אני שואלת.
כמה מתח, הן החזיקו כל כך הרבה זמן...
החזיקו מה? אני שואלת.
החזיקו... לא להרגיש את הקרקע. פחדתי. היא אומרת.
זה בא ממנה. לא ממני. היא קלטה מתוך הגוף שלה! עולה בי חיוך קל, כשאני שמה לב לדמעה בזוית העין שלה.
כל כך הרבה זמן החזקתי שלא להרגיש את הקרקע, פחדתי לעשות צעד.
ועכשיו?
אני עדיין פוחדת, היא אומרת וחיוך קטן מאיר, מנצנץ בדמעה, אבל אני מעדיפה להרגיש. אני אלך. צעד צעד. בדרך שלי. בקצב שלי. נראה מה יהיה.

בשתי התמונות שתיארתי בהתחלה הייתה כוונה טובה כאשר אמרו לי "יהיה טוב", אבל לפעמים לאותו משפט יש הדהוד שונה. בתמונה הראשונה ה"יהיה טוב" ניתן לי כקביעה מבחוץ ולא הייתי מסוגלת להעזר בו. גם ב"יהיה טוב" של מריון לא ידעתי איך להיעזר, אבל הוא נאמר באופן שהמשיך להדהד כשאלה. מריון לא קבעה מה יהיה, היא הצביעה על כיוון. היא ביטאה הבנה בסיסית שנשימה, תנועה, זרימה, חיוניות, מאפשרים לנו לחזור אל עצמנו ולחדש כוחות על מנת להתמודד עם כל מה שנקרה בדרכנו. וזה הטוב שיכול להיות. היא הפקידה בידי משהו ואני הבנתי אותו ברגע שהתאפשר לי. היא לא פתרה עבורי את הקונפליקטים שעברתי – ועדיין – בחיי. אבל משהו בכוונת הצליל שהיא הביאה לעולם עוזר לי לשאת מנעד הרבה יותר רחב של רגשות ולהמשיך לפעום ולהתרחב.

או כמו שאמרה המטופלת, צעד צעד. ונראה מה יהיה.

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 


❤ תודה ❤ לענבר לואיזה אלגזי הנפלאה, על הזכות והרשות להשתמש כאן ברישום "אישה-ציפור". 

ענבר נוגעת בעדינות בגלוי ובחבוי ומעוררת רגש ברישומים שלהhttps://www.yanfush.com/

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


.

בלוגים נוספים

סיפור אהבה - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
נס וחסד בנסיך צפרדע? - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
במה אני נוגעת כשאני נוגעת בגוף - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
התשובה כל כך עשירה ומורכבת. השאלה נפתחת ונפקחת ככל שהעבודה במגע מתפתחת.
הכח לרחף - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
הבלוג של רוני מוסנזון נלקן