צור קשר
...Loading...

יומן מסע 4- רגע ל בחירה- הבלוג של ולרי שפע

טיפול מוצלח אינו מעלים את הכאב, את הזיכרונות או הדפוסים שבהם טיפלנו, טיפול מוצלח הוא כזה המאפשר לבחור.

לבחור את הפרשנות לסיטואציה, לבחור את התגובה למה שמפעיל אותי כאן ועכשיו.  

מתוך רצון חופשי ולא הרגל אוטומטי וע"י כך ליצור תוצאה חדשה למצב, תוצאה רצויה יותר, נעימה יותר.

בתהליך התפתחות רגשי ורוחני קורה דבר דומה, הדפוסים אותם אני רוצה לשנות לאוו דווקא נעלמים,

התגובות הרגשיות "הישנות" יכולות להגיע אך אני כבר לא חייבת לפעול מתוכן,

יש לי אפשרות בחירה האם לפעול מתוך הדפוס ולתוך תוצאה ידועה או לבחור פעולה חדשה, אחרת,

שהתוצאה שלה לא ידועה לי מראש ועם זאת יש בה האפשרות לתוצאה רצויה יותר.

תהליך במהותו הינו הדרגתי, מתקדם בקצב משלו, לפעמים לוקח צעד קדימה ושניים אחורה, לפעמים עומד במקום לזמן ארוך ואז פתאום מתחיל לרוץ מהר.

כל תהליך הוא ייחודי אך לכולם יש את הרגע המיוחד הזה, הרגע שבו אנו מתבקשים לבחור, לבחור ולגבות את הבחירה שלנו בפעולה שיוצאת מהדפוס הישן, המוכר.

הרגע הזה יכול להיות קל עד כדי גיחוך ויכול להיות כזה שמבקש מכל היישות שלנו להתגייס, רגע כזה היה לי במפגש השבוע.

ההתנגדויות התחילו כבר בערב הקודם למפגש, לא רציתי ללכת, חיפשתי תירוצים בתוכי, קיוויתי שיקרה משהו והמפגש יתבטל, אבל לא.

בוקר יום א הגיע ואיתו תחילתו של רגע ארוך של בחירה שמבקשת את התגייסותה של כל יישותי, בחירה ששואלת אותי עמוק וחד:

האם את רוצה את זה באמת? האם את מוכנה לוותר על המוכר והבטוח למען החופש לבטא את כל כולך? האם את מוכנה להתמסר לחיים עד הסוף?

המפגש היום היה מוקדש לתדר הלבן, זה שמכיל בתוכו את הכל, זה שמגבש ומרכז את הכל. הלבן שמחבר אותנו לבריאה כולה.

את מסע החיבור עשינו מלמטה למעלה, מאדום שבאדמה דרך כל הצבעים עד ללבן שבשמיים.

כבר בצלילים הראשונים, עוד לפני שהגוף התחיל לזוז השופטת הפנימית שלי התעוררה, פקחה עין והחלה לבחון:

האם אני מתחברת באמת לאדום? האם יש בי מה שנחוץ למסע? האם השתניתי מאז המפגש האחרון עם האדום שלא היה לי פשוט כלל וכלל?

ובכחול? עד כמה אני מצליחה לזרום עם המים? האם אני מתאמצת יותר מידי? האם אני בכלל אמיתית וכנה או 'משחקת אותה'?

שופטת קשוחה, קרה, ללא טיפת אהבה או חמלה.

לא מניחה לי, מכווצת אותי מנתקת אותי, מעצמי, מהעולם.

כשקולה עולה בתוכי אין בי רצון, אין בי חיים, רק פחד וקיפאון.

אנחנו מכירות כבר שנים, אני יודעת מה יקרה אם אתן לה לנצח, אני יודעת את עומק הכאב והבדידות בתוך הקיפאון.

אני יודעת גם את הדרך החוצה, החוצה ממעגל הכשפים הנורא שלה, הדרך לחיים שלי, לנוע, פשוט להמשיך לנוע.

אז אני ממשיכה, מסבה את כל תשומת ליבי לצלילים, מגייסת כל שריר בגופי לתנועה.

הצלילים משתנים, המוזיקה מקבלת את הגוון הצהוב, החי, זה שפותח את הלב ומחבר לבבות ועיניים.

כשאנו מוכנים לקחת את הצעד לכיוון האהבה היקום עוזר לנו,

סיגלית מזמינה אותנו לעזור ולהיעזר אחת בשנייה. אני נרתעת לרגע, שוב מפחדת

ושוב מתגייסת להיענות לאתגר, לאפשר לעצמי להיעזר, לאפשר לעצמי להתחבר.

אני מודה על ההזמנה להיפגש, מודה על האפשרות לשכוח לרגע את עצמי ולראות את האור במיכל שמולי. לפעמים הדרך פנימה היא החוצה.

הסבת תשומת ליבי למיכל אפשרה לי להשקיט את השופטת הפנימית שלי, אפשרה לי לשמוע את הקול הפנימי שיודע לראות את הטוב והיפה בעולם.

לראות אותה מתמסרת, נפתחת, אוהבת, המיס בתוכי את הפחד, היא הייתה השראה עבורי ברגע של קושי גדול. ואז הגיע תורי, להיעזר, להתחבר.

אוי הצהוב, יש לנו מערכת יחסים ארוכת שנים, לי ולך.

הצהוב שמזכיר לי את צ'אקרת מקלעת השמש שלי, מזכיר לי את התמונה שנחקקה בראשי,

גוש שחור של זפת שמסתיר וחונק אותי, מסתיר וחונק את האור בתוכי, לא מאפשר לו לצאת, לא מאפשר לי לזרוח.

כל כך שרויה הייתי בפחד מהזפת הזו שלקח לי כמה דקות להבין שהיא כבר לא שם, היא השתנתה, אין זפת יותר.

המבט שהיה מולי הזכיר לי לשים לב, המבט שאמר אהבה עמוקה, התפעלות מלאת יופי, המילים שביקשו להזכיר לי מה נובע מתוכי,

נתתי להן להיכנס עמוק עמוק, נתתי להן לגעת בתוכי, נתתי לעצמי להאמין להן.

וראיתי שעכשיו יש ענן אפור וסמיך, עדיין מסתיר, אך כבר לא חונק כל כך, והוא מתחיל להישבר, מוריד דמעות כבדות ועתיקות, דמעות של כאב חנוק וישן.

דמעות מנקות שמפלסות את הדרך ממני החוצה. רקדתי לאט, בעדינות, מרגישה את האור ואת החושך, מרגישה את הכאב והשמחה על שחרורו,

מרגישה כמה יש בתוכי ממנו ומשלימה עם הדרך שעוד יש לפניי, מודה על הדרך שכבר עשיתי.

את היציאה למסע דרך הצבעים התחלנו ברגע של הודיה, ואני לא ידעתי על מה להודות,

לא מצאתי בי אף לא דבר אחד להודות עליו, ההתנגדויות שהיו בי סגרו אותי, ניתקו אותי מההוויה שאני, השאירו רק מחשבות של ניתוק וריחוק, של שפיטה וביקורת.

והנה משהו נסדק בחומה, הדמעות סללו נתיב החוצה ופנימה, אני מודה, מודה על האפשרות להרגיש, לחיות ולחוות.

אך המסע לא נגמר כאן, עוד לא.

אני שואבת קלילות ומשחק מהירוק שמקיף אותי, מדלגת וקוטפת שמחה וסקרנות לדרך שעוד לפניי.

לא ידעתי מה מצפה לי ובדיעבד שמחתי על היכולת שלי להתחבר לירוק ולשאוב כוחות מהאיכויות הקסומות שלו בתוכי.

הנה מגיע הלבן, ומתוך הדימוי שיש לי על עצמי אני מצפה לחיבור הזה, מצפה לתחושת הנינוחות שלי בתוך התמסרות לאור הבריאה.

סיגלית מדברת על הלבנה, זו שמתבוננת בתבונה, זו שבוחנת את הקשר שלי ליקום הגדול שסביבי

ואני מרגישה את ההתנגדות מתעוררת שוב, חזקה וצועקת. אני מתבלבלת, הגוף לא בטוח, התנועה חומקת ממני ואני מתבוננת החוצה מהחלון,

לרגע רוצה להיות שם, רחוק ממה שקורה לי עכשיו.

ברקע מתנגן לו שיר שמזמין אותי להתמסר, המסר שאני שומעת הוא "התמסרי לאור הבורא, תני לאור שלו לזרוח דרכך, התמסרי לו" ואני מרגישה את הכעס גואה בי

מי קבע שזה הוא?!

עולה בתוכי כעס גדול על ההיררכיה הזו שאני מוצאת בתוכי, היררכיה שקיימת בחברה שלנו, בתפיסה שלנו כבר אלפי שנים.

ההיררכיה הפטריארכלית שקובעת שהגבר הוא השולט, החזק, החשוב, ההיררכיה שקובעת שאישה היא רכושו של הגבר, נשלטת על ידו, נמדדת על ידו וחסרת משמעות בלעדיו.

אני פוגשת את התפיסה הזו מושרשת עמוק בתוכי ואני כבולה בתוכה.

גם אני הסכמתי לדיכוי הזה, בניתי אותו בתוכי, קבעתי אותו כאמת מוצקה בתפיסת עולמי ותפסתי את מקומי כאישה קורבנית, חסרת אונים ונשלטת, כרכוש של אחר, חסרת משמעות ללא גבר.

אני רואה את עומק האמונה הזו, אני רואה את השפעתה על חיי, אני רואה איך היא כובלת אותי לתוך כלוב קטן בהרבה ממידותיי האמיתיות.

השופטת ההיא שהגיעה איתי הבוקר גם היא משתפת פעולה, מקטינה אותי במבטה החוקר במילותיה הקרות והמנמיכות.

הנה אני, עומדת מול הגבר המדכא בתוכי, מול האישה המסכימה לדיכוי, המשתפת פעולה איתו, אני הקטנה, עומדת מולם ורוצה כל כך לבחור אחרת.

האישה בתוכי, הלילית, הקאלי, רוצה לפרוץ, להרוס ולשרוף את כל מי ומה שקשור, מסכים וחי את התפיסה הזו.

חלק בי רוצה לתת דרור לקאלי, לתת לה להרוס את הדיכוי, לתת לה ליצור את הכאוס שלה, כאוס שיביא ליצירה של משהו חדש, כאוס שיביא את החופש  שאני מייחלת עליו.

אבל אני מפחדת, מפחדת ממש שקאלי לא תעצור, היא לא תעצור ותהרוס גם את כל הטוב שיש בי, בחיי, באוהבים אותי.

אני מפחדת שהזעם שלה כבר גדול כל כך שלא אצליח לשלוט בו, שלא אצליח לעצור אותו בזמן,

שלא אצליח למצוא בו את האהבה והכוח לבנות עולם חדש ומאוזן יותר עבורי.

הנה הרגע שבו אני מתבקשת לבחור, שבו אני מתבקשת להתמודד עם פחדים עמוקים ועתיקים, מתבקשת לבחור פרספקטיבה אחרת ולפעול מתוכה.

אני כל כך רוצה אך הולכת לאיבוד בתוך מערבולת הלחצים הפנימיים בתוכי, לא מוצאת את הפרצה במעגל הכשפים הזה ובלי לשים לב חוזרת לדפוס הישן.

מפנה את האשמותיי ופחדיי לקאלי, מספרת לעצמי שממנה אני פוחדת באמת.

אני כולאת את קאלי שוב בתוכי, בגופי, סוגרת חזק ונכנסת לתפקיד שאני מכירה טוב מאוד,

אני בתפקיד האישה הגדלה עכשיו, אני יודעת מה היא אמורה להיות ומה לעשות, איך לרקוד ומה להגיד.

אני חוזרת להיות שחקנית של חיי במקום החיים שלי עצמם. וזה עובד, זה מאפשר לי להמשיך במפגש ולסיים את המסע שסיגלית מנחה אותנו בו.

אך ברגע שיצאתי מהסטודיו הלחץ גובר, קאלי לא מוכנה להישאר כלואה יותר ואני הולכת ושוקעת לתוך מלחמה פנימית מבלי להבין מה בדיוק קורה ואיך להתמודד עם זה.

זמן פנוי לתהליך עוזר ואת היומיים הקרובים אני משקיעה בלהבין את הקושי הזה שיש בתוכי,

יומיים לוקח לי להודות בפני עצמי שקאלי תהרוס אותי, אבל לא בגלל שאתן לה לצאת, אלא בגלל שאני ממשיכה לדכא אותה. ואני ממשיכה לדכא אותה כי אני מסרבת להכיר באמת.

האמת היא, שאני מזדהה הזדהות עמוקה עם תפיסה פטריארכלית עתיקה. האמת היא שאני רואה בגברים כמקור הדיכוי, האמת היא שאני מזדהה עם אותה אישה קורבנית, רכושו של...

הזדהות זו היא שכובלת אותי. הפחד מהגבריות ככלל הוא שעוצר אותי, מכנס אותי בתוכי ומוחץ אותי מבפנים.

קאלי באה לעזרתי, קאלי היא הכוח שבי שלא מוכן לוותר, קאלי מוכנה לדחוף אותי עד לקצה גבול היכולת שלי כדי שאסכים, אסכים להכיר בכבלים שלי את עצמי, בדיכוי שלי את עצמי.

רגע ארוך של בחירה, בחירה שנראית ברורה ופשוטה אך מרגישה קשה וכואבת.

שחרור אמונה עמוקה שכזו יכול לערער את כל עולמנו, את כל תפיסת הקיום שלנו, את הביטחון שבנינו לנו במהלך החיים האלה.

בזמנים כאלה אני לומדת להיעזר, להיתמך.

המסע אל החופש יכול להיות קל ופשוט יותר כשיש יד מחזיקה, כאפשר לשמוע מילים של חוכמה ואהבה מפי אישה או אדם מחוצה לי.

אני מודה לקרובים לי שתומכים אוהבים אותי, אני מודה לעצמי שלמדתי להיעזר ולהיתמך.

אני יודעת שרגע הבחירה יגיע שוב, אני יודעת שבפעם הבאה זה יהיה קל יותר, בעיקר כי זה יהיה מפחיד פחות, כי כבר עשיתי זאת פעם אחת.

תדרים בתנועה- סיגלית צפריר- תנועת החיים התפתחות וריפוי דרך תנועה וריקוד

ולרי שפע - מאמינה שהמפתח לאושר נמצא אצל כל אחד מאיתנו, ושלחיות בשמחה, בשלווה ובנועם זו זכות בסיסית של כל אדם.

ליצירת קשר וצפיה בכרטיס של ולרי, לחצו כאן

בלוגים נוספים

יומן מסע 3 - ריקוד הניגודים- הבלוג של ולרי שפע
מהו יחס? איך הוא משפיע על הצדדים שיוצרים אותו? מה התקשורת שנוצרת בין הקצוות?.
יוצאת לעולם- הבלוג של ולרי שפע
אני רוצה לגעת בחלומות שלי, לרקוד את המילים שלי ולחבק את העיניים המחייכות מולי לגלות עולמות חדשים