צור קשר
...Loading...

מה קורה לנו בעת משבר - יסמין פז

אביגיל (שם בדוי) הגיעה אליי אחרי פרידה מבעלה, פרידה לא פשוטה, פרידה כואבת. לדבריה משהו בתמימות שלה נסדק, היא באמת חשבה שזה לנצח. על אף ולמרות הקשיים שחוו בקשר, היא ניסתה להימנע מפרידה. ניסתה כל כך עד שלעיתים ויתרה על עצמה, והנה עכשיו היא צריכה להתחיל את חייה מחדש ואין לה מושג איך עושים את זה. היא מרגישה שאין לה כוח לקום בבוקר, שאין לה חשק לעבוד, שלא בא לה לפגוש אנשים. היא כל הזמן בוכה, וכשהיא לא בוכה, היא בעיקר כועסת עליו ומאשימה אותו במה שקרה לה, להם... היא מעידה על עצמה שהיא לא מכירה את מי שהיא הפכה להיות.

אושרת (שם בדוי) הגיעה כי איבדה את בעלה בעקבות מחלה, הוא היה עבורה עוגן משמעותי. כשהוא חלה הם היו אופטימיים ונלחמו בכל החזיתות, עשו את כל מה שצריך, אבל הגוף שלו דחה את הטיפולים והמחלה התקדמה. על אף שבשלב מסוים כבר ידעה כי היא במסע פרידה,כשהמוות שלו הגיע הוא טלטל את עולמה. הם היו זוג צעיר בתחילת דרכם וכעת היא לבדה, מסרבת להאמין שזה קרה וכל בוקר מתעוררת לאמת הכואבת ומחכה להתעורר מהסיוט. אין לה מילים לתאר את מה שהיא מרגישה והכי גרועה היא התחושה שהיא בקושי מזהה את מה שהפכה להיות ולא יודעת איך היא ממשיכה בלעדיו...

שני סוגי משבר, שני משברי חיים. שניים מתוך משברים רבים נוספים כמו חרדה, פרישה לגמלאות, אימהות, הפלות ועוד, שפגשתי בקליניקה בעשור האחרון. משבר מאיים על השליטה בחיינו, הוא מערער את הוודאות לה אנו זקוקים כל כך, מביא עמו המון חוסר אונים ומפגיש את האדם שחווה משבר עם כאב ופחד גדולים, ועל כך פרטתי בבלוג המבוא (אפשר לקרוא - כאן).

שני המשברים האלו, וכמוהם גם אחרים, מביאים עמם את האמירה "איני מכיר את עצמי". אמירה זו חוזרת שוב ושוב ותהיתי רבות לגביה לאורך דרכי המקצועית. מה בעצם אומר המשפט הזה? מה מטופליי מנסים לומר לי דרכו? מי הוא העצמי הזה שאינם מכירים? כשהתחלתי לבדוק לעומק ולהעלות את השאלות הללו במרחב הטיפולי, גיליתי שהחוויה שחזרה על עצמה היא שאין מילים לתאר את מה שעובר על האדם, לא בעת המשבר עצמו, אלא לאחריו. ישנה ידיעה ברורה של מה שקרה אך קשה להסביר במילים מי הם הופכים להיות מאותו רגע. כל מה שהכירו בעצמם מוטל בסימן שאלה ובלבול. לפני חמש שנים כשחוויתי בעצמי אובדן מטלטל, בעקבות מותו של אחי, זכיתי שלא מבחירה לחוות את אותה חוויה, את האובדן של המילים, את אובדן העצמי בתוך השבר, את המסע שבו גם אני, כמו מטופליי, מנסה בכל כוחי להתמודד, לאסוף את השברים ואת כל מה שהגיע עמם, ואט אט ללמוד מי אני הופכת להיות בעקבות כל זה.

"טראומה נגרמת על ידי התרגשות מעיקה שהיא מחוץ לטווח החוויות האנושיות הרגילות ושעשויה לגרום למצוקה חמורה לכל אדם כמעט ואין מישהו שיכול לקבוע מה נמצא מחוץ לטווח החוויות האנושיות הרגילות או מה עשוי לגרום למצוקה חמורה לכל אדם כמעט" (לוין, פרדריק 1997).

על הממשק לטראומה במצב משברי אין עוררין. גם חלק מהתסמינים שמופיעים בקליניקה זהים לעיתים לחוויה הפוסט-טראומתית, ועם זאת, ההפנייה של הספרות המקצועית לחוויה טראומתית או פוסט-טראומטית במצבי משבר כלליים, לא הרגישה לי מדויקת בעבודתי הקלינית, ועוד יותר לאחר המשבר שחוויתי בעצמי. משהו בי בחר לנטוש במהלך הפגישות כמטפלת את הספרות המקצועית שעוסקת בטראומה ולהעמיק בהתבוננות על מה שקורה בחדר. היה לי חשוב להעמיק את החקירה וההכרות עם החוויה, אשר אנשים אלה מתמודדים עמה. איך המופע שלה בא לידי ביטוי? האם בהכרח מדובר בטראומה או פוסט-טראומה? מה כרוך באיסוף השברים ומה המשותף? וגם מהו הדבר לו הם זקוקים יותר מכול בעת המשבר שפקד את חייהם.

חווית ה"אין מילים" שבה השתמשו שוב ושוב מטופליי במרחב הטיפולי, לא התייחסה לאותה יכולת למלל את האירוע עצמו, אלא לניסיון להבין את מה שמתחיל להתהוות לאחריו. רוב רובם התייחסו ל"אני" החדש שנחשף בפניהם אל מול אותו השבר, ולעובדה שאין להם עמו הכרות, ומתוך כך גם אין מילים לתארו ו/או כלים להתמודד עמו. בחוויה הזאת, ללא המילים, מצאתי שיש מקום דווקא להתהוות של משהו חדש. ב"אני" המוכר ההוא, ודווקא שם מתוך השבר הכואב, מופיעה בחירה חזקה ונוכחת לחיות את החיים ולשנות את כל מה שעיכב, נמנע ולא קיבל ביטוי בעבר. בחירה שגם לה לא תמיד יש מילים, ויותר מכך, לא תמיד יש יכולת להקשיב לה. לעיתים מה שאינו מאפשר את התהוותה של בחירה זו, זהו אותו מאבק פנימי של ההיאחזות במוכר ובידוע, בשליטה ובמה שיש לו מילים.

ויקטור פרנקל, בספרו "רופא נפש", עושה השוואה בין הפסיכואנליזה שמבקשת להפוך את הנפשי באדם למודע לבין האנליזה האקזיסטנציאלית, שמבקשת להפוך את הרוחני למודע. לדבריו, שאלת משמעות החיים מופיעה מכל מיני סיבות ובשלבי התפתחות שונים מאדם לאדם, אך הוא מתייחס גם לגורל שמעוררת שאלה זו בעקבות חוויה מזעזעת שהיחיד עובר. חוויה שהינה מאבק רוחני שמגיע מתוך מצוקה נפשית ומעלה שאלות על התוכן ועל המשמעות לחיים. לדבריו אין לראות במאבק הזה או למה שמופיע עמו פתולוגיה. האנליזה האקזיסטנציאליסטית עוסקת באדם שסובל סבל נפשי אך מצבו הקליני אינו מצדיק את הגדרתו כחולה (פראנקל א' ו' 2010 עמ' 60).

מה שמתהווה, במובן מסוים, הנו מה שפרנקל מתאר בחוויה "הרוחנית" שמתעוררת ברגעים אלה בתוך השבר - למידה מחדש, למידה אחרת, מילים חדשות ועצמי אחר שמתגלה ומאפשר, גם לצד הכאב, התרחבות וצמיחה אל מעבר לגבולות המוכרים של "האני", כפי שהכרנו אותו עד למצב המשברי.

כל מי שחווה משבר ומגיע לחדר ולמפגש הטיפולי, חווה בתחילת התהליך את כל ארבעת הסעיפים הבאים, כל אחד בדרכו ולא בהכרח בסדר אותו כתבתי:

1.    בלבול והצפה.

2.    כמיהה גדולה שהכאב יחלוף והשליטה תחזור.

3.    חוסר הכרות עם "העצמי" או "האני" החדש שהופיע עם או בעקבות המשבר.

4.    חווית "אין מילים" לתאר.

בשלבים הראשוניים בהתמודדות עם משבר (שונה מאדם לאדם) מצאתי שנוכחות והקשבה הם החשובים ביותר. אני מאמינה שכל מטפל בשיח הטיפולי נוכח וקשוב למטופליו, ועל כן אנסה לדייק את כוונתי. בעבודה עם טראומה, הכלים הטיפוליים פונים למקום שבו התהוותה התקיעות שמביאה עמה הטראומה (למשל בגישה הקוגניטיבית כגון CBT, בגישה הגופנית כגון Se, בטיפול דינאמי וגם בטיפול תרופתי). אני מוצאת שאדם שמגיע לטיפול בצמוד למשבר או בחודשים שלאחריו (ואינו סובל מתסמיני פוסט-טראומה מובהקים) זקוק בעיקר להקשבה ולהיכרות עם השבר האישי שלו, מבלי לקטלג, לשפוט או לנסות לתקן ולשחרר אותו ממצוקה זו. שהייה זו הראתה לי עם השנים שהיא מאפשרת לאדם קודם כל לגיטימציה להיות שבור, ומתוך כך למצוא את הקצב והדיוק שלהם הוא זקוק, על מנת להתמודד עם המשבר ועם הכאב הכרוך בו. אך גם בכדי שתפתח בפניו הבחירה לצמוח ממנו ולמצוא משמעות לחייו לצד המשבר.

"טראומה היא תמיד יותר מפתולוגיה גרידא, מחלה של נפש פגועה: טראומה היא תמיד סיפורו של פצע זועק, הפונה אלינו בניסיון לספר לנו על מציאות או אמת שאין דרך אחרת להגיע אליה. את האמת הזאת, שהתאחרה לבוא ולהופיע והיססה לדבר, אי אפשר לקשר רק לידוע, אלא גם למה שנותר לא ידוע בתוך הפעולה והדיבור" (זליגמן, 2004).

על המטופל והמטפל להסכים לפגוש, להיפגש, לכאוב, לבכות ולכעוס, כל אחד ומה שמביא עמו לחדר הטיפולים, מבלי לרוץ להשוואה בין טראומה ומשבר. אלה בדרך כלל הדברים הראשונים שיקפצו לנו לעין ודווקא שם כדאי לפנות למקום של היכרות עם השבר האישי, בין אם זה משהו שניתן לתארו במילים או שלא, וליצירת מקום לגיטימי ובטוח, על מנת לתת לארבעת המופעים שכתבתי עליהם מקום חדש. השהייה במרחב הזה, מבלי לפנות בשלבים מוקדמים לאיזושהי אבחנה או אנליזה, מייצרת הזדמנות למתמודד עם משבר להיות "העצמי" שהוא כרגע ולחקור עמו את האופן בו המשבר שלו בא  לידי ביטוי. בשלבים אלה, מתן תשומת לב דרך נוכחות והקשבה אינם צריכים להיות מופנים רק לאדם שהוא טוען שהיה לפניו. כשהוא עומד ואומד את השבר האישי שלו, מבולבל ומבוהל לנוכח המפגש המטלטל עמו, עולה האפשרות והכמיהה למשמעות העמוקה של העצמי החדש שמתהווה לצמוח. היא נסתרת, מסתתרת, מפוחדת, אך מבקשת לצאת החוצה להיכרות, למפגש ולקשר, והיא מדברת גם אם אין לה מילים.

האנליזה תגיע, במידת הצורך גם האבחנה, אך לא בהכרח, לא תמיד. לעיתים מתוך ההקשבה והנוכחות עם השבר נגלה דווקא את הכוחות ואת המשאבים להתפתח,

לצמוח ולבחור בזכות להיות אנחנו,

בדיוק כפי שאנחנו.

פראנקל א' ויקטור.(2010) הרופא והנפש. הוצאת דביר.

זליגמן, צ. וס. זהבה. (2004). הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. הקיבוץ המאוחד.

לוין,פ. ופרדריק א. (1997) להעיר את הנמר מרפאים את הטראומה. אסטרולוג.

©יסמין פז –פסיכותרפיסטית ומדריכה

 בגישה התייחסותית  גופנית

קשר -גשר לחיים

לכרטיס של יסמין

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

על "תשליך" ושינוי
הבלוג של יסמין פז
זבובים של החיים- הבלוג של יסמין פז
אני עדיין לא אוהבת זבובים, זו חיה מעצבנת. אחרי הסוף שבוע אני מתבוננת עליהם אחרת , הם אפשרו לי להיפגש.