צור קשר
...Loading...

מראה מֵרָעָה שעל הקיר? - יסמין פז

אבישג בת 33, גבוהה, רזה, עם שיער ארוך, מעט נוקשה ומאוד מכווצת, נכנסת לחדר ומתבוננת בי במבט חד וחושש. מבלי להגיד כלום אני מרגישה חשש בעצמי, מרגישה את הכיווץ. מה היא מחזיקה בתוכה? השאלה עוברת בראשי ובלי לדעת איך, אני מבינה שאזדקק לזכות באמון שלה. יש לי תחושה שזה לא יהיה פשוט. זה ידרוש ממני להיות עירנית מאוד וחדה, כי המבחנים שהיא תעביר אותי לא יהיו קלים. הם יהיו, מאוד רהוטים, מדויקים וחדים, וירגישו כאילו מערכת היחסים נמצאת על מדרון תלול ויכולה ליפול כל רגע. אני יודעת בתוכי שעליי להיות שם איתה, בשבילה ועליי לשים לב, להקשיב, להרגיש, להיות חדה כמו מבטה, על מנת שנצליח להיות בקשר ועל מנת שאצליח ללוותה במסע. 

היא מספרת לי שגדלה בבית טוב, אבא ואימא עובדים, בת צעירה מתוך שלושה אחים. על פניו לא היה חסר לה כלום. יש שטענו שהיא אפילו די מפונקת, שהיא מקבלת את כל מה שהיא רוצה, להבדיל מאחיה שסללו את דרכם. היא מאשרת שזה די נכון, שהיא אכן קיבלה הכל, אך לא תמיד כפי שקיוותה ורצתה באמת. לדבריה הייתה תלמידה ממוצעת, טובה מאוד במקצועות שאהבה וגרועה במקצועות ועם המורים ששנאה. אבל גם לא מתאמצת להיות יותר, רק כשהייתה ממש חייבת וכשזה היה תלוי במעבר לכיתה הבאה. כך סיימה 12 שנות לימוד, ולאחריהן עשתה צבא והחלה לעבוד. היו לה שתי מערכות יחסים משמעותיות עם גברים, מהאחד נפרדה לאחר תקופה ארוכה כשהבינה שהוא לא האחד, והשני נפרד ממנה ושבר את ליבה. למרות שעל פניו, לדבריה הכול היה בסדר, היא תמיד הרגישה במובן כזה או אחר לא מובנת. היא הייתה תמיד "יותר מידי" - יותר מידי בכיינית, יותר מידי רגישה, יותר מידי לא עקבית, יותר מידי דופקת את הראש בקיר. יותר מידי...

היא זוכרת שלמרות הדברים שנאמרו עליה במשפחתה ובסביבתה, היא בסופו של דבר עשתה את מה שהיא רצתה. כן, היא שילמה על זה מחיר, אבל הקול הזה בתוכה היה חזק ממנה והיא תמיד נתנה לו להוביל אותה, גם כשכולם מסביב אמרו שהיא טועה. היא הלכה איתו גם אם הוא הוביל אותה לתוך קירות. אבל בפנים היא גם הרגישה כל הזמן שהיא לא מספיקה. אפילו אם מה ששמעה זה שהייתה "יותר מידי". לדבריה, את כל מה שהיה יותר מידי היא למדה להסתיר. היא לא תיתן לאף אחד לראות כמה היא רגישה כי אם חלילה תיפגע, היא לא תוכל לעצור את הבכי ואז תהיה שוב יותר מידי בכיינית. ה"לא עקבית" שהייתה הפכה לעקבית מאוד, אולי יותר מידי. היא צחקה כשאמרה זאת בציניות, אבל היה שם גם הרבה כאב. היא עבדה רק בעבודות קבועות ולאורך שנים, תמיד בארגונים גדולים ודווקא הצליחה לא רע. בכל מקום קודמה והעריכו את מסירותה ואת מקצועיותה.

לפני שלוש שנים כששברו לה את הלב, היא התחילה להבין שככה היא לא רוצה לחיות. היא נשברה לחתיכות ושוב החלה התחושה הזו שמשהו לא עובד. היא הגיעה אליי כי היא רצתה קשר. לדבריה "קשר אמיתי". היא רצתה זוגיות ומערכות יחסים קרובות, אבל כאלה שתוכל להיות בהם היא, לגמרי היא. היא רצתה לאהוב, להאמין שזה אפשרי עם כל מי שהיא, גם כשהיא "יותר מידי", גם כשהיא מרגישה "לא מספיקה", מלאה וחסרה בו זמנית. להיות היא גם כשהיא קרובה מבלי שתצטרך עוד להסתיר חלקים בתוכה. היא הגיעה אליי אחרי שלוש שנים לא פשוטות כדי שאלמד אותה להיות בקשר. עכשיו היא מוכנה והיא בחרה בי.

"רגע הפנייה אל בני אדם הוא רגע קריטי, שבו אנו משקיעים את כל היקר לנו בהימור סוכן: ההימור בנכונותם לקבל את מה שביכולתנו לתת" (ע. רימון –אור, 2015).

יש הרבה "אבישגיות" שהגיעו למפתני מאז שהתחלתי בדרכי הקלינית כמטפלת. כולן הגיעו תמיד כתוצאה ממשבר כואב מידי בחייהם, שבדרך כלל היה קשור למערכות יחסים (פרידה כואבת, אובדן, רצון עז להיות בזוגיות, תקיעות). כולן הלכו עם זה יותר מידי עד שמשהו ששבר אותן לרסיסים, עד שלא נשארה להן ברירה והן החליטו לגשת לטיפול ולהעזר. לבחור עבור עצמן משהו אחר, מישהו שיישא עימן את הקונפליקט ואת הפער התהומי בין מה שהרגישו בפנים לבין מה שהציגו כלפי חוץ, וכתוצאה מכך גם את ההשלכות כשזה התפוצץ להן בפרצוף. ואולם, ברגע ההבנה שהצורך שלהן הינו בקשר מיטיב שיתן מענה לבקשתן, הן מגלות שהדרך לא תמיד קלה, או שאיבדו אותה לגמרי. עבור חלקן הדרך הטיפולית הינה הדרך היחידה להתחיל מחדש ולגלות את היכולת להיות לבד, ומשם גם את הדרך לקשר עם האחר, קשר שונה מזה שאותו הן מכירות.

ללמוד להיות בקשר זה לקחת סיכון שבו עלינו לאפשר לעצמנו להיות מי שאנחנו. להיות בקשר זה קודם כל לקבל את עצמנו עם כל חלקינו, תהליך הכרוך בהבנה שאין מושלם, אין בדיוק, אין יותר מידי או פחות מידי. יש את מי שאנחנו. כל אחד ומה שהוא מביא לקשר. זה סיכון שמצריך מאתנו להיות בדיאלוג עם סך חלקנו וזאת מבלי לשכוח שיש שם מישהו איתנו ומבלי שנסתיר את פגיעותנו ובכך נפגע קודם כל בעצמנו, אולם גם באחר שאיתנו. עלינו ללמוד להתמודד עם חוסר האונים מול רגשותינו מחדש, באופן שונה ממה שהורגלנו, וזאת על מנת שנוכל לשהות עימם מול חוסר האונים ורגשותיו של האחר עמו נבחר להסתכן. עלינו ללמוד מחדש לסגת ולחזור מתוך קשר, מבלי להרגיש לא בסדר על זה שאנו זקוקים להיות לבד ומבלי לחשוש שנינטש בלבדיותנו כשנחליט לחזור. את כל אלו נצליח לעשות רק אם נלמד להיות בדיאלוג, נלמד לתקשר זאת עם האחר, אם בזמן אמת ואם בדיעבד, מבלי להסתיר, לחשוש או להיעלם.

כשאבישג ישבה מולי באחת מפגישותינו, היא תארה מצב בו, להגדרתה היא אינה מסוגלת להיראות. "משהו בי לא מצליח לתת למישהו לראות אותי באמת. לא אשים את עצמי חשופה ככה מולו, מזמינה ואולי נדחית. משהו בי לא נותן, זה קורה לי בכל מערכת יחסים חדשה, לאו דווקא זוגית. אני מחכה, בוחנת, בודקת עד שאני בטוחה שמישהו רואה אותי ורואה מבעד למה שאני מסתירה ולא נרתע מכך. שזה מעניין לו מספיק, שיש סיכוי שישאר ויאהב אותי וייתן למי שאני להיות כמו שאני. יש לי סימנים קטנים לדעת שזה קורה ואז נהיה לי מצע רך להתחיל להראות, גם זה לא תמיד". בעודה מספרת היא נזכרת שתמיד הייתה ככה, לפחות מאז שהיא זוכרת. כמהה להראות אבל מצפה שיראו אותה, לפני שתרשה לעצמה להראות את כמיהתה שמא יכאב מידי. כי כמיהות וחלומות הם מפחידים וסופם לאכזב, סופם לעיתים לא להתגשם ואז שוב הלבד הזה, שוב הוא כואב מידי.

דונלד ויניקוט, במאמרו "תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד ", כותב "כשאני מסתכל אני נראה, משמע אני קיים". ויניקוט טען שכשהתינוק מסתכל בפני האם, הוא יראה בה קודם כל את עצמו. במובן הזה האם מהווה מראה לקיומו, להיותו הוא. ויניקוט אינו מתבונן במובן מאליו, שזהו לדבריו מצב בו האם אוהבת את תינוקה וזה מה שהוא פוגש מבעד לעיניה, אלא מתייחס למקומות בהם מבטה של האם משקפת לאותו תינוק את הלך רוחה באותו הרגע או במקרים אחרים את נוקשות הגנותיה שלה. לדבריו, ישנם תינוקות שנאלצים לשהות פרק זמן ארוך במצב בו אינם רואים את עצמם ואינם מקבלים חזרה את מה שהם נותנים. במצבים אלה, לדבריו, ישנה פגיעה ביכולת היצירתית ותחילת התנוונותה, ועם הזמן יש חיפוש דרכים אחרות לקבל בחזרה את עצמם או משהו מסביבתם, כהשלכות של מצב זה.

יתכן שהרבה מתוך ה"אבישגיות" שפגשתי בדרכי הקלינית, התבוננו במראה שלא השתקפו בה, למרות שגדלו בבית "בסדר". אין ביכולתנו לדעת מה נשקף ממראות הוריהן, אחיהן והיחסים בתוך המשפחה. המראות הללו רבות מידי ולא תמיד חד משמעיות, כפי שתאר ויניקוט. גם לא תמיד מופיעות במלוא הדרן בחדר הטיפולים. אבל רובן למדו, עם השנים, להסתיר חלקים בתוכן, והם חיפשו זאת שוב ושוב באחרים. הסוף היה שזה התפוצץ להן בפרצוף והן נשארו לבדן ולא ממש אהבו את מי שפגשו שם. כשהן באו אליי לטיפול הן הגיעו עם כמיהה לקשר. הן בחרו לעמוד מול הראי, במקרה הזה אני, כדי לזכות לראות משהו אחר מבעד לעיני אלו אותם פגשו עד היום. ואני ידעתי בתוכי שהדבר הראשון שעליי לעשות הוא לראותן. לאפשר להן להתגלות בפני בחדר, לאפשר להן ,בקצב שלהן, לבדוק את המראה שאני מהווה, את המראה שבחרו בה אולי בדיוק בשביל זה, כדי לפגוש מולה את עצמן ולדעת שזה בסדר, שהן בסדר.

והנה אני חוזרת אחרי שלושה חודשים שנעלמתי לכם, אולי קצת נעלמתי לי. שלושה חודשים עברו מהבלוג האחרון שהעלתי ומצאתי את עצמי כועסת ושיפוטית כלפי עצמי. איך אני זו שכותבת על גשרים ועל קשר, נעלמת, מתאדה ולא בקשר. זה הרגיש לי מאוד לא נוח וריחף מעליי כמו עננה. ניסיתי שוב ושוב לחזור לקשר, אבל פשוט לא הצלחתי לכתוב. בתוך אי הנוחות שבהפסקת הכתיבה ניסיתי להבין למה כלום לא יוצא. למה הנביעה הזו שיצאה ממני באופן כל כך טבעי הפכה לאחרונה לכמעט בלתי אפשרית, לקחה אותי לתוך תוכי והפסיקה לתקשר. פתאום נפלה בי ההכרה שאחרי כל בלוג שאני כותבת אני נחה, לפעמים יותר ולפעמים פחות. אני נחה לי, נותנת למי שהייתי במשך 33 שנים להיות, עד שבעצמי בחרתי בקשר. גם אני, כמו אבישג, כשאני חשופה אני פגיעה, ולכל חשיפה יש את הזמן שלה עד היציאה החוצה. 

יש קשר קרוב, יש קשר משפחתי, יש קשר זוגי, יש קשר הורי, יש קשר טיפולי ויש קשר שבו אני כותבת אליכם, הקשר אתכם. כל קשר מתבטא ומתאפשר באופן אחר, מערכת ההפעלה משתנה ונבנית עם השנים ומסייעת לי ביצירתם של קשרים חיים ונוכחים, שאני יוצרת עם הסובבים אותי, עם משפחתי ועם המטופלים שמגיעים אליי. כל קשר שונה בתכליתו בדרך יצירתו ובסיומו.

ובנימה אישית יותר, פה בכתיבה, בקשר אתכם, בכל פעם מחדש אני מוציאה אותי החוצה, אני נראית. אתם שקוראים אותי לא מולי, לא נשמעים, לא נראים ולא בהכרח נוכחים בחיי. את רובכם בכלל לא פגשתי, את רובכם אני לא מכירה. זה קשר אחר מזה שלמדתי ליצור במסע שלי לעבר האחר, מסע שהתחיל בגיל 33 ממקום דומה לזה של אבישג ועוד רבות. הקשר איתכם זהו קשר חשוף, קרוב ורחוק בו זמנית,  קשר שמעיר חלומות אבל גם פחדים ישנים, קשר שאני יכולה להיפגע בו, לבכות, להיות "יותר מידי" מבלי שזה יאמר, מבלי שאדע, קשר שלפעמים מרגיש קצת לבד, בלי מראה להתבונן בה. 

עברו 22 שנים מהיום בו אבישג שבתוכי פסעה לתוך הקליניקה ואל המטפל שלה, זה שאני בחרתי. עבר עשור מאז שיסמין הפכה למטפלת, ועברה שנה מהיום בו יסמין התיישבה לכתוב בלוג ברשת, היום בו יסמין התחילה לכתוב על קשר. 22 שנים של חקירה, למידה ועבודה במרחבי קשר, וכן, עם כל הידע, הניסיון והמודעות, עדיין הקשר הווירטואלי דורש ממני למצוא שוב ושוב בתוכי את היצירתיות ואת הצורך לקבל חזרה מאחרים, במקרה הזה מכם. ועם אי הנוחות שהתעוררה בי, אני מזהה היום שבניתי בי את האמונה שזה בסדר להיות קצת לבד, לחזור, לשתף ולהיות בדיאלוג גם אם אינכם נוכחים בחיי באופן אותו אני מכירה. גם אם זה קשר אחר ממה שהכרתי יש כבר אותי ויש קשר. היצירה שבתוכי, זו שלפעמים מתנוונת אל מול האחר, יש לה קצב משלה והיא חוזרת בזכותי אבל גם בזכותכם להתקיים.

ואסיים שוב עם ויניקוט: 

"הפסיכותרפיה אינה נתינת פירושים מחוכמים והולמים; בעיקרה היא ההשבה ארוכת הטווח שאנחנו משיבים למטופל את מה שהוא מביא. זוהי נגזרת מורכבת של הפנים המשקפים את מה שישנו שם להיראות. כך אני מעדיף לראות את עבודתי, ולהאמין שאם אעשה אותה מספיק טוב, ימצא המטופל את העצמי לו, ויהיה מסוגל להתקיים ולהרגיש ממשי. הרגשת ממשות היא יותר מהתקיימות; פירושה מציאת דרך להתקיים בתוך עצמך ,ולהתייחס לאובייקט בתור עצמך, ולהיות בעל עצמי אשר לתוכו אפשר להתכנס לכדי התרגעות.."

ואחרי שהתכנסתי ונרגעתי, יוצאת אליכם שוב לקשר, וכל כך שמחה לחזור עם תקווה גדולה שאתם עדיין שם , עדיין קוראים....

רימון –אור ע. (2015) .מפגש רביעי: דיאלוג, עוצמה ופחד בתוך: מבנה הנפש בין ניטשה לפרויד: פרדס.

ויניקוט ד. ו. (1967/1996). תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחותו של הילד. בתוך: משחק ומציאות. תירגום: יוסי מילוא. עם עובד, תל-אביב.

©יסמין פז –פסיכותרפיסטית ומדריכה

 בגישה התייחסותית  גופנית

קשר -גשר לחיים

לכרטיס של יסמין

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

פנים רבות לו לקשר...
הבלוג של יסמין פז
על "תשליך" ושינוי
הבלוג של יסמין פז
פנים, חוץ ומה שביניהם
הבלוג של יסמין פז