צור קשר
...Loading...

להזין ולהיות מוזנת

לפני מספר ימים פתחתי את היומן האישי הישן שלי בעקבות אתגר כתיבה חדש שלקחתי על עצמי. קראתי דפים שכתבתי ב-2013 ומבין המילים יכולתי לחוש את הכמיהה שחיה בי והרצון להעניק לעצמי ולהזין אותי. לתת לעצמי קצת זמן להתחבר למשאבים שלי. להטעין את הגוף והנפש שחשים מותשים בסוף יום, שיכול להיות מלא בכל טוב אך עדיין מצריך הרבה אנרגיות.

בתוך מירוץ החיים ובעשייה היום יומית של נתינה באמהות, בזוגיות וכאשת מקצוע בתחום הטיפול, אני נשאבת לכל ה"צריך". מתוך איזה מסלול טבעי שקשוב לאינסטינק האמהי, כל המשאבים באותה תקופה הלכו אל הילדה שלי, שהיתה אז בת ארבע. זה הביא איתו המון סיפוק, תחושת הצלחה והנאה גדולה, כשאני רואה את הבת שלי מאושרת וזה בראש מעייני, אך המיכל שלי התחיל להתרוקן. לאחר שנה ילדתי את בתי השניה, ושנה ועשרה חודשים לאחר מכן את בני השלישי, שהצטרף אל משפחתנו.

התנועה הזו בין הזנה של עצמי לבין הזנה של האחר היא תנועה כל כך מוחשית, במיוחד בתקופת ההנקה, אבל נוכחת בחיים גם אחרי. היא תנועה שמתקיימת בכל יום, משתנה משעה לשעה ומשתנה גם בתקופות שונות בחיים. מציאת האיזון בין להזין ללהיות מוזנת, לתת ולקבל. היא באה לידי ביטוי גם בזמינות שלי אל האחר ואל עצמי, והזמינות הזו משתנה. אני זוכרת שכבר זיהיתי שהאנרגיות שלי נחלשות והמאגרים שלי מתרוקנים, ולא הצלחתי לפנות זמן לעצמי. התמלאתי ביקורת עצמית על זה והרגשתי אשמה, ובעיקר יכולתי להרגיש תחושה של תקיעות. לא הצלחתי לצאת מהלופ.

אני יודעת שכמוני יש עוד הרבה נשים שנמצאות בדיאלוג הפנימי הזה בשלבים שונים בחייהן, ואל מול אתגרים שונים, לא רק באמהות. הצורך והכמיהה הפנימית למצוא איזון בין הזנה פנימה והחוצה, משותפים לכולנו.

וכל הדיאלוג הפנימי הזה הזכיר לי בין היתר את התאוריה של אריקסון.

בתאורית ההתפתחות של אריקסון, שמתייחסת להתפתחות האדם מנקודת מבט חברתית מהלידה ועד הזקנה, הוא מחלק את חיי האדם לשמונה שלבי התפתחות פסיכו-חברתיים. השלב השביעי - שלב הבגרות, מתייחס לגילאי 30-50 ומתאר את הקונפליקט או המשבר של פוריות מול קיפאון.

בשלב זה תשומת הלב העקרית מופנת לדאגה לילדים, ליצירת הביטחון האישי שלהם ולדאגה לעתיד שלהם. יש ויתור על עצמי למען הילדים דבר שיכול ליצור תחושת הצלחה וסיפוק חיוביים מהצלחתם של הילדים, או דווקא תחושה של קיפאון, תקיעות וחוסר עניין, מה שלעיתים מכונה משבר אמצע החיים. אבל כשהמשבר הזה או הדיאלוג הפנימי נפתר באופן חיובי, מושגת מעלה של דאגה שמדברת על היכולת האישית של האדם להיות אחראי הן על עצמו והן על סביבתו. דאגה לעצמו ולסובבים אותו.

בעיני דבר זה מתאר בדיוק את הנסיון למציאת האיזון בין הזנה ללהיות מוזנת, בין הדאגה לאחר ולעצמי.

התנועה מול הקונפליקט הזה מרגישה לי כמו מטוטלת ויש תקופות שהמטוטלת נעה בין קצוות החוויה, לדוגמה בלידת הילד הראשון, בה יש מעבר מהוויה של אינדיביודואל עם מימוש עצמי ופניות לעסוק בכל השאיפות האישיות, לאישה העסוקה באופן מוחלט בטיפול ומענה לצרכים של אדם קטנטן אחר. תקופת מעבר בין זמן שכולו עבור עצמי וההזנה שלי, לזמן אינטסיבי בו אני מזינה את האחר.

מה שעזר לי בתקופה הזו, היה להתחיל בצעדים קטנים בתוך המצב הקיים שנתון כרגע.

שאלתי את עצמי איך אני יכולה להיות מוזנת כרגע?

איך אני יוצרת מרחב עבור עצמי, גם אם הוא מרחב קטן?

לדוגמה רציתי מאוד זמן למדיטציה, שהיא סוג של משאב עבורי, ולא יכולתי לפנות לעצמי שעה שלמה של שקט עבור זה, אבל כן יכולתי להתיישב להתמקדות מדיטטבית של דקה, שמאפשרת לי זמן להתכוננות פנימה והורדת הילוך בזמן קצר. משהו שמותאם לי כרגע. מצאתי את קצה החוט שאני יכולה לעבוד איתו ולתת לעצמי מענה.

ההזנה הזו יכולה להיות גם ממקור פנימי וגם חיצוני. לכל אחת יש ערוצי התמודדות שונים אבל העיקר הוא למצוא את הערוץ שבו הכי קל ונגיש לך.

זה קצת כמו להיות "האם הטובה דיה" עבור עצמי. אולי אני לא האם או האשה המושלמת אבל אני מתקדמת צעד אחר צעד להיות שלמה יותר עם עצמי. להעניק לי את ההולדינג/ ההחזקה לה אני זקוקה, גם מתוך המשאבים הפנימיים וגם ממקום שמאפשר ומקבל את ההולדינג מהסביבה התומכת.

לאט לאט יש איזון בתנועת המטוטלת והתנועה שלה מתמרכזת.

ואם את קוראת את המילים האלו ומשהו מזה מהדהד בך או שיש חלק בך שמרגיש תקוע ועדיין לא בטוח איך לנוע משם, אני מזמינה אותך לפנות עבור עצמך כמה דקות ולהיות בהקשבה לחלק הזה. לאפשר לעצמך לחוש את גופך ומה עולה בו מתוך החוויה הזו. להיות במעין בדיקה, מה יאפשר לך מענה בתוך המצב הקיים? מה יאפשר לך להרגיש את מה שאת מבקשת לחוות (שלווה,שקט,בטחון,שחרור)... בתוך ה (חוסר זמן, המגבלה, התקיעות..)?

שבי בנוח במקום שקט והפני את תשומת הלב אל הגוף ואל הנשימה.

העלי בתוכך את השאלה: מה יתמוך בי כרגע במצב הקיים?

התמקדי בתחושה המורגשת שעולה בך אל מול זה. היכן היא בגוף? איזו צורה או צבע יש לה?

בדקי אם נח לך לרגע להיות עם זה.

לנשום אל התחושה ולהיות איתה רגע בקשר, בהקשבה סקרנית לבדוק האם לתחושה הזו יש משהו להגיד לי...

אם היה לה קול מה היא היתה מספרת לך...?

אחרי נתינת תשומת לב מה שעלה, חזרי שוב אל התחושה בגוף. קחי זמן לחוש את מה שנוכח כרגע אחרי כל מה שפגשת.

אפשר לכתוב את מה שעלה על הדף או לסמן לעצמך את התחושות והשינוי שחל בהן לאורך התרגול.

מוזמנות לשתף אותי גם בפרטי אם תרצו בכך, זמינה לשאלות ותהיות שעלו בכן.

*אם טובה דיה

מונח שטבע וויניקוט. אם שמתאימה את עצמה לצרכי התינוק באופן פעיל, מתוך הכרה שאין אמא מושלמת אך יש אמא שמתוך התמסרות מדייקת את הנוכחות והתגובה שלה לתינוק. בינקות המענה מידי והיחס לתינוק הוא כאילו שהיה עדין חלק מגופה של האם, ובהדרגה לפי קצב התפתחות התינוק, האם גם משחררת ומאפשרת את הנפרדות. (סטיבן א' מישל ומרגרט ג' בלאק, "פרויד ומעבר לו")

*הולדינג - Holding

פונקציה רגשית אמהית שוויניקוט העתיק לקשר הטיפולי. החזקה נפשית וגופנית שמאפשרת תחושת ביטחון וחיבור גופני נפשי. ההחזקה היא תקשורת לא מילולית שאומרת "אפשר לסמוך עלי... אני יודעת למה אתה זקוק...אכפת לי ממך..." (וויניקוט, 1987 מתוך "עצמי אמיתי, עצמי כוזב").

הפניות לקריאה והעמקה:

ויניקוט, ד. ו. (2010). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב, עם-עובד.

ויניקוט, ד. ו. (1995). הכל מתחיל בבית. תל-אביב: עם-עובד

מיטשל, ס. א. ובלאק, מ. ג'. (2006). פרויד ומעבר לו. ישראל: תולעת ספרים.

יעל בוסידן מתמקדת בעבודה עם נשים במעגלי החיים השונים; הריון, טראומת לידה, עיבוד חווית הלידה, ליווי לאחר לידה בשבילי האמהות ובגיל השלישי. 

"אני מיחלת ליצר מרחב נשי ומרפא מקום לנוע בו את מה שחיי בך גם בתקופה של שינוי קושי או משבר. מרחב להיות בו מי שאת. להקשיב לכל החלקים ולסלול את הדרך האישית שלך. אני כאן כדאי לצעוד איתך יחד בשבילי האמהות ובמסע הנשי". תוכלו לקרוא עוד על יעל כאן.

בלוגים נוספים

לביאה ויעל גם יחד
הבלוג של יעל בוסידן