צור קשר
...Loading...

המפגש הגופני עם עצמי

The self's fulfillment originates more in the cells of the body than in the ego's accomplishments

Philip Helfaer, 1998

מאת: יעל לי, אנליטיקאית ביואנרגטית

התרגול הביואנרגטי מטרתו להפגיש אותנו עם המציאות של גופנו, ועם הרחבת הפוטנציאל של מציאות זו להרגיש טוב. הטיפול האנליטי הביואנרגטי מתמקד באיחוד החלקים השונים שבנו, אלו שדחינו ואלו שאנו מקבלים, ואת הפיצול בין הגוף לבין הנפש. מדוע? על מנת להרגיש טוב. התירגול עצמו מהווה אפשרות לגלות תחושות נעימות, איך לאפשר להן להיות, ובמקביל לפתוח את החסימות והתקיעויות שחוסמים את מעבר האנרגיה בגוף, ומשטחים את החיות, את הרגשות, את המידה בה אנחנו נוכחים, ונמצאים בתוך המציאות של חיינו, הפנימית והחיצונית. לעתים מדובר בהצטברות של רגשות קשים שנכלאו, ומבקשים מוצא שנסכים לו. איך אני יודעת שהם מבקשים? אולי טוב להם שם בבונקר של הגופנפש שם הם שוהים בלא הפרעה? ובכן, אני יודעת כי הם בועטים שם ושולחים למעלה איתותים שמשהו לא עובד, או כלוא, או לא באינטגרציה, או לא נוח או לא נעים.

במאמרו "ההדחקה" (1915),  פרויד ממשיל את תהליך ההדחקה לכך שאנו מגרשים אורח לא רצוי מטרקלין הבית, או הפרוזדור, או שלאחר שהיכרנו אותו, אנו לא מניחים לו לעבור את סף הבית. ברור, כותב פרויד, "שעלי להפקיד שומר תמידי על הדלת שנעלתי אותה בפני האורח, שאם לא כן יפרוץ אותה האיש שהשבתי את פניו" (פרויד, 1915). והשומר הזה נוטל ממשאבי האנרגיה הפנויים שלנו נתח הגון. נתח שישתחרר עם האיחוד המחודש עם החלקים שהדחקנו, או גירשנו. לשם כך נצטרך להסכים לפגוש אותם. בתוך הגוף שלנו. במציאות הכי קונקרטית שלהם. לעתים מדובר במקומות שפשוט ננעלו, ואין לנו גישה אליהם, ולזרימה האנרגטית אין שם מעבר. וכמובן, לא ניתן להרגיש חיות ותחושות של זרימה ומלאות, כאשר האנרגיה צריכה להידחק בין הטיפות, במקום במלוא העוצמה, התשוקה והחיות  שיכולה להיות לנו. במובן זה התירגול הביואנרגטי מטרתו להחיות את הגוף. להחיות את התחושות, את היכולת שלנו להרגיש את עצמנו ולחוות הרגשות ורגשות טובים.

ועתה ל"איך". יש מאגר מגוון ועשיר של תרגילים, אשר חלקם יהיו מוכרים למי שעוסק בתירגול גופני כלשהו, וחלקם ייחודיים לשיטה. הגוף הוא הגוף, ועל כן בשיטות שונות אנחנו פוגשים עבודה דומה. מורה שלי שאל אותי פעם אם אני יודעת איפה ומתי הומצא לראשונה הכסא. לא ידעתי להשיב. ואז אמר שהכסא הומצא בו זמנית בכמה מקומות שונים על פני האדמה הזו, פשוט משום שהוא תואם את המבנה הגופני שלנו. אינדיאנים בדרום אמריקה וסינים במזרח אסיה, כמו אירופאים, הגיעו במקביל למסקנה הגאונית שאפשר לתת לגוף לנוח בתנוחה התואמת את צורתו, והמציאו...כסא. החומרים והעיצוב משתנים, אבל העקרון המכאני דומה: תמיכה לישבן ולרגלים, המאפשרות לשרירי הרגליים לנוח, עם ברכיים כפופות ומשקל הגוף נח בתוך האגן שנתמך בכסא, ומשקל הרגלים מתחלק בין הכסא לרצפה. פשוט וגאוני.

באופן דומה, התרגילים הגופניים בשיטות שונות לא פעם דומים. אנחנו מאפשרים לשרירים להתחזק, להתארך, תוך המגבלות שיוצרים הגידים והשרירים, אנחנו מקדישים תשומת לב למפרקים השונים, תוך המגבלה שיוצרות הרצועות והתנועה שהן מאפשרות, עובדים בתוך המסגרת שצורת העצמות (בכלל זה החוליות) מאפשרת לנו, והכל במגבלות האנטומיה הייחודית שלנו, שהוחתמה בגנטיקה ובחויות החיים שלנו. בעבודה הביואנרגטית כל מתרגלת מעמיקה את ההיכרות האינטימית עם הגוף הסצפיפי שלה, כדי לגלות מהי התנועה הטבעית שלה: מהי הדרך המיוחדת של הגוף הזה לפעום, לנשום, לנוע, להתרגש, להכיל טעינה, לפרוק אותה, לחיות, ואיך אנחנו יכולים להרחיב את יכולת הגוף בכל אחד מהמימדים הללו, תוך שהתחושות הטובות שבו מתרחבות בהתאמה. 

התרגילים מאפשרים את התעוררות החיות בגופנו על ידי כך שהם:

  • מגבירים את הטעינה האנרגטית בגוף.
  • מחזקים את התנועה הפעימתית שלו.
  • מלמדים קרקוע של הרגליים והגוף.
  • משחררים ומעמיקים את הנשימה
  • מחדדים את המודעות לגוף ולעצמנו
  • מקדמים ביטוי עצמי
  • מכינים את הגוף להפשרה של קפאון טראומטי

התרגילים עשויים גם להכניס אתכם לכושר, לחזק את התחושות המיניות ולהעלות את הבטחון העצמי, ובכך הם לא שונים מכל תירגול פיסי אחר. מצד שני, אלו לא תרגילים גופניים גרידא. ביצוע התרגילים באופן מכאני, כי "צריך", או בלי שהלב שלנו נכנס ופועל בתוכם, רק יצטרף לתפקוד מכאני בעולם של "צריך", ולא יהווה כלי לריפוי. תגובות כמו תחרותיות, השוואה, ביקורת עצמית על שאת פחות גמישה או ,אתה פחות חזק, מן הסתם מתעוררים, ובמהלך התירגול, תוך שמירה על מיינדספולנס ועמדה מתבוננת, יש לנו ההזדמנות גם לפגוש תגובות אלו, להכיר, להכיל וגם לשאת אותן, לרכך וללוש אותן, אם תרצו, ובמובן זה לקדם את תהליך האיחוי המרפא.

זו התורה. על קצה המזלג.

ועכשיו לפרקטיקה. קיימים לא מעט תרגילים מובחנים ביואנרגטיים, שמאפשרים מפגש מעמיק ואינטימי עם הקפאון שלנו, עם החסימות והפלונטרים שלנו, מקורות הכאב והסבל שלנו, וגם מאגרי התשוקה וההנאה שלנו (Lowen, 1977). אך ברצוני להציג כאן דווקא כמה תרגילים מוכרים, ודרכם את הגישה הביואנרגטית.

זאת לא המלצה לתרגול, או להתנסות. זהו תיאור. התרגילים מיועדים לאנשים בריאים בגופם. בכל מקרה של ספק חשוב להתייעץ עם רופא, ובכל מקרה התרגילים אינם מומלצים לחולי לב, בעלי לחץ דם גבוה, ונשים בהריון. אין כאן המלצה לבצע אותם או לתרגל אותם בלי הדרכה ופיקוח.

פתיחת הנשימה

במצבי מתח או תחת איום, הרקמות הרכות בגוף מתכווצות, ובכלל זה שרירי הנשימה. אמנם הנשימה מואצת, אך עומקה משתטח. הגוף, כמו הנפש, עובר במהלך ההתפתחות שינויים שעזרו לנו להתאים את עצמנו למציאות שלנו. בבית בו אסור היה, לדוגמא, לכעוס, סביר להניח שהשרירים הקשורים עם הבעה של כעס, יהיו תפוסים ומוחזקים.לא פעם נרגיש מתח בגב או בצוואר, או באזור העיניים והעורף, לעתים גם הרגלים שלנו תהיינה חלשות, ולא תאפשרנה את התנועה של ההתמסרות לקרקע, של התקרקעות. צמצום זה חורג מגבולות הגוף. הוא בא לידי ביטוי גם בקשר שאנחנו יוצרים עם החוץ. אוכל להיות בקשר עם העולם רק במידה שבה אני יכולה להיות בקשר עם מי שאני ברגע נתון. האפשרות לתת לזה להיות, ולהרפות אל תוך עצמנו, ולהתמסר אל כח הכבידה אשר מושך אותנו למטה, ולאדמה שמחזיקה אותנו ותומכת בי, קובעת את החוויה שלי בעולם. עד כמה אני יכולה לאפשר לעצמי להרפות אל הקרקע? היכולת האישית שלי, בתחילת העבודה שלי, היתה מוגבלת ביותר. הכתפיים שלי התרוממו ללא הרף, כאילו מבקשות להתרחק כמה שניתן מן הקרקע, מן ההתמסרות, והיו כל הזמן בדריכות, בהיכון. העיניים היו מצומצמות, מתגוננות מפני חדירה. חוויתי בגיל צעיר ארועים מפחידים שצמצמו את הרצון שלי להיות בקשר עם העולם, ולראות אותו, וגם לתת לו לראות אותי. קשר היה דבר מסוכן, מפחיד, והגוף שלי התכווץ מפני אנשים אחרים. המתח בשרירי הגב היה גם הוא מגביל, ובמקביל היתה גם חולשה בגב התחתון, שהיה צריך להחזיק את כל המבנה הזה מבלי להרגיש תמיכה מן הקרקע, ממנה ומן ההתמסרות אליה נאלצתי להתרחק. למרות שרוב השנים הייתי בכושר מצוין, הנשימה שלי היתה שטוחה, והדרך לווסת אותה, ולנשום לעומק, היתה לא פעם בעזרתן האדיבה והאכזרית של סיגריות. ההשטחה והכווץ הכרוני של שרירי הנשימה אפשר לי להתנתק מכאב, אך כמו אצל כולנו, המנגנון שעזר לנו בילדותנו, וסיפק לנו הגנה או היציל אותנו, הוא שמגביל אותנו בבגרותנו. וכמו כל שומר סף מסור, הוא לא בקלות מרפה מאתנו. לא הוא ולא אנחנו יודעים איך זה להיות בלי. ואת זה, לאט, בזהירות ובתשומת לב, אך בנחישות ובהתמדה, אנחנו לומדים. 

שתי טכניקות בסיסיות ומוכרות לפתיחת הנשימה:

1.       פיהוק: כשמגיע פיהוק (והוא ממילא מגיע מדי פעם), נרכב עליו כמו גל בים, נפתח את הלוע ואת הפה עד הסוף, נאפשר לאויר לשטוף את מיתרי הקול בדרכו פנימה וגם החוצה, נאפשר לכל הפנים לפהק. ואם אפשר, אז לכל הגוף. לא פעם פיהוק עמוק באמת פותח בסדרת פיהוקים. זה בסדר. זה אומר שמשהו משתחרר לרגע. רווח נקי.

2.       שיעול: תרגיל זה דומה לקפהלהבהטי של היוגה, אך במקום לקחת אויר לפני כל הוצאה, ניקח אויר פעם אחת, ונכווץ - נוציא עד שכלל האוויר יוצא, בדרך של שיעול עדין, כך שהסרעפת עובדת, ועל ידי כווצים שלה היא דוחפת את האויר החוצה במנות קטנות. 

בכל מקרה אנחנו רוצים לעשות עבודה עדינה, בלי לדחוף, בלי להכריח את הגוף לפרוץ את החסימות שלו, באופן שמכבד את ההגנות והמבנה שלנו היום, על כווציו והחזקותיו. נפהק באופן מלא לגמרי כאשר הפיהוק מגיע. נשתעל במשך דקה או שתיים, לא יותר. בעדינות. חלק מן הסגירה הגופנית שומרת עלינו, כמעין רצועת בטחון. לא נפרוץ אותה אלא נתיחס אליה בכבוד ולכל היותר ננקוש על דלתה בעדינות, בתשומת לב. חסימות נמסות, הן לא נפרצות.

את התרגיל הבא אנחנו עושים בדרך כלל בקבוצה, קבוצת תרגול. קבוצות כאלה נפגשות לתירגול משותף, בהנחיה של אנליטיקאית ביואנרגטית. אגב, בנוסף לאזהרות הקודמות, תרגיל זה לא מומלץ לבעלי בעיות ברכיים.

התרגיל מוכר ממשחקי ילדותנו. לילדים יש מידה של התנועה הטבעית שלהם, והיכולת ליהנות ממה שאותנו מלחיץ, או מביך. במעגל, עומדת קבוצה. וחבריה בועטים לפנים, כאילו להעיף נעל בית. כל אחד מחברי המעגל סופר עד 10. אפשר בשפות שונות, אפשר לאחור, אפשר בכל דרך שהיא שתעלה חיוך (וצחוק בכלל נהדר, כי כמו שיעול, גם הוא פותח את הנשימה ואת הסרעפת...). בינתיים אנחנו קופצים כמה עשרות פעמים ומשחררים את הרגליים ואת האגן.

בגלל ההבדל בכושר, יש שמתעייפים לפני האחרים. אפשר לקחת את זה למקום של כשלון, או בושה וכו, או לראות איך גם במצב כזה של חולשה, עדיין יש גם לי מקום במעגל... מומלץ להישאר במעגל, גם פיזית וגם בהרגשה, ולהניע את הברכיים בקצב הספירה. ואם זה מרגיש שוב אפשרי, אפשר להצטרף שוב לכמה קפיצות. ושוב לנוח עם הקבוצה, ושוב לקפוץ...

לאחר שכולם גמרו לספור בתורם, כל אחד עומד ועובר לתרגיל הבא:

נשימה

עומדים עם ברכיים רכות, ומביטים לעבר כפות הרגליים. נפשק ונכווץ את האצבעות של כפות הרגלים (תרגיל מפתיע למבוגרים שבינינו, וטבעי וקל לצעירים...). אולי אפילו נרים לחילופין את הבהונות הגדולה והקטנה יחד, ואת שלוש האצבעות האמצעיות יחד).

נשים לב לנשימה שלנו שלאיטה חוזרת לקצב הרגיל, נניח יד על הבטן ויד על הגב, ובקצב הנשימה ננוע באופן הבא: בשאיפה נדחוף את העקב אל הרצפה וניישר את הברכיים כמה שאפשר (אך מבלי לנעול אותן), ובנשיפה נרפה. בשאיפה ניישר את הרגליים (כמה שהן נותנות, לא בכוח!), ובנשיפה נעזוב ונרכך את הברכיים והרגליים.

אחרי כמה רגעים הרגליים יתחילו לרעוד. זה יכול להרגיש מוזר בתחילה, אבל אחרי כמה רגעים נוספים זה יכול להיות נעים ממש. לעתים, אם אנחנו מאפשרים, הרעד מתפשט אל האגן ומרעיד גם אותו. לרעד זה השפעה עמוקה על הקפאון הטראומטי, על ההחזקות שלנו שקשורות עם פחד, עם בושה, עם השפלה, עם כעס, עם חלק ניכר מן הרגשות שדחקנו לבונקר של הלא מודע הגופני שלנו.  

אחרי שזה מרגיש מספיק, אנחנו שותים כוס מים לאט, ושוכבים על הגב או יושבים על כסא. מנוחה. התבוננות בתחושות. בנשימה. התבוננות סקרנית, לומדת, אולי חומלת. 

כבוד לעצמנו

אנחנו שונים מאחרים לא רק בהסטורית הטראומות שלנו, או בדרכי ההתמודדות שלנו, במידת החרדה, השעמום והמשיכה לתנועה. אנחנו נבדלים במבנה הגוף שלנו. התרגילים הללו יכולים להיות אתגר רציני לבעלי האמביציה שבינינו: האם אני יכול לפעול מתוך כבוד למגבלות הגוף, מבלי להתייאש, מבלי לוותר רק כי אחרים יכולים להגיע רחוק יותר וחזק יותר. זה מפגיש אותנו עם המגבלה שלנו, עם האגו שלנו, אם תרצו, האגו שמנהל את החיים ה"כמו שצריך" שלנו, עם הרצון שלנו לעשות הכי טוב, להיות טובים וכו' וכו'. את המפגש הזה אפשר לנצל כדי לנשום אל תוך האנושיות שלנו, לנשום אל תוך האמביציה שלנו, בלי להזדהות אתה, פשוט להיות אתה, לתת לה להיות, מבלי לנהל אותנו, נתבונן בה ואולי לאט לאט היא תירגע ואולי תסכים להרפות קצת מאתנו...

כי גם בקונפליקט פנימי, מה אנחנו בסך הכל רוצים? אותם חלקים פנימיים שלנו שאנחנו נלחמים בהם, אותם רגשות כמו קנאה, ופחד ושנאה ואמביציה וכו', או שנילחם בהם והם ישיבו לנו מלחמה שערה, או שנכבד אותם, והם יוכלו לאט לאט להירגע. וכשהם נרגעים, ממש כמונו, הרבה יותר נעים אתם.


  1. פרויד, ז., (1915) ההדחקה, מתוך כתבי זיגמונד פרויד,(1968) כרך ד', הוצאת דביר.
  2. Helfaer, M., Philip. (1998) , Sex and Self Respect, Praeger, CT.
  3. Lowen, A., Lowen, L., The Way to Vibrant Health, Harper Colophon, NY.

המכון הישראלי לאנליזה ביואנרגטית מאפשר למידה וחקר של מרחב טיפולי מרפא שבו ההתבוננות היא בשפה ההבעתית של אנרגיית החיים בעצמי ובקשר (Bioenergetic Analysis). הוא מכשיר למעלה מ-25 שנה מטפלים בתחום בריאות הנפש להיות מטפלים באנליזה ביואנרגטית, ופועל להכרת התחום אצל מטפלים ולהרחבת השיח המקצועי באמצעות פעילות מקצועית למטפלים – סדנאות, קבוצות למידה והרצאות.

פרטים על קבוצות תירגול של אנליזה ביואנרגטית אפשר למצוא כאן, באתר המכון לאנליזה ביואנרגטית.

לכרטיס של המכון הישראלי לאנליזה ביוארנגטית לחץ כאן

בלוגים נוספים

בושה והדילמה של פוגענות אנושית
הבלוג של המכון לאנליזה ביואנרגטית ערכה: ענת גיחון
ליטל וויניקוט - הכלה פסיכוסומטית
מאמר מאת דינה מרכוס - המכון לאנליזה ביואנרגטית