צור קשר
...Loading...

התגלות - יפעת פרס

שוב אותו השביל, באותו היער, באותה השעה.

שוב אותה אני, כותשת את האדמה ברגליי. הולכת, נושמת, חושבת.

שוב ושוב, אותו הדבר, החושים רדומים, הסיפור מוכר.

אני הולכת ביער.

ובמילים המוכרות, בתחושות הידועות, יש ביטחון, ישנה ידיעה,

ידיעת האני. ידיעת "ההוא".

כמה מוכר, כך מעייף. כמה מוכר, כך השינוי מתרחק.

כמה מוכר, כך חיינו חולפים.

אם ארים את ראשי רגע, אם אעצור מחשבותיי, אם אתבונן באמת,

אגלה שאני לא אותה אני והוא לא אותו היער.

האוויר באף יום, מלבד הרגע הזה ממש, לא הרגיש כך קרוב ונעים על פניי.

ציפורים אף פעם לא זימרו עבורי בדיוק את הניגון הנפלא הזה.

האדמה, רק עכשיו ממש לחה בדיוק כך, ומעלה את הניחוח במיוחד הזה.

ואני, כמו היער.

תחושתי מעולם לא הייתה וגם לא תהיה בדיוק בדיוק כמו ברגע הזה.

החזה מתמלא עונג, משהו בי רוצה כמו לאכול את האוויר ואת הריח.

הציוצים מביאים  דמעות לעיניי ומעלים זיכרון מתוק מרגע שאינני מצליחה לזכור את פרטיו.

המילים הן אותן מילים משומשות, לעוסות עונג, פליאה, הכרת תודה.

אך התחושות פנימה מורכבות עד מאוד.

בגוף שלי יש שקט, שקט שיכולתי לחשוב שכבר היה לי, אך לא.

הוא השקט שניתן לי רק לרגע הזה.

***

שמתי לב במיוחד השבוע כמה קשה לנו ההתגלות בכל כך הרבה זירות בחיינו. כמה מפחיד אותנו חוסר ידיעה, איך הציפורניים שלנו אוחזות בבשר הדברים המוכרים. כאילו אם נקבל עוד ועוד פרטים, אם נצייר תמונה דמיונית מדויקת כביכול, אם נפגוש, אם נבדוק לפני שנתחייב—אז נדע, אז נרגע.

ואם נדע, נוכל לשוב לישון.

השינה הזו מביאה איתה את תחושת הביטחון המדומה שאליה אנחנו משתוקקים. הכול בסדר, הכול בשליטה, אין מה לדאוג. האחיזה הזו במוכר, בסיפורים של הראש, היא הישרדותית ממש.

עמוס מגיע אליי כדי להתמקד. הוא במקרה נתקל בכתבה בעיתון על התמקדות וחשב שאולי זה יעזור לו. הוא כבר עשר שנים בטיפול, הוא אוהב ללכת ולדבר, אוהב לסרוק את חייו שבוע אחר שבוע והוא חושב שקיבל הרבה בטיפול. אבל אם כך, אני תוהה, מדוע הגיע אליי?

"בכל זאת משהו בי מרגיש שאין ממש שינוי. אני מבין דברים, ולפעמים, כשמשהו קורה, זה עוזר לי להבין למה זה ככה. אבל מה עם שינוי? יש דברים בחיי שהם בדיוק אותו הדבר כבר שנים. יש נושאים שלא התקדמתי בהם בכלל, אני רק חכם יותר עכשיו."

כמו ההליכה המוכרת ביער, כך גם אנחנו (וגם המטופלים שלנו) הולכים בסיפורים המוכרים לנו. אם נשתמש רק בדיבור, נוכל לגעת באותו נושא שוב ושוב במשך שנים. נוכל לספר אותו לפרטי פרטים, נוכל להבין אפילו למה, נוכל אולי להרגיש את הכעס/עצב/אכזבה ועוד ועוד. אבל בדרך הזו שינוי לרוב לא מגיע. אולי אנחנו צודקים, וחכמים, ויודעים אבל אנחנו כל הזמן עדיין רואים את הסיפור, כמו את היער, באותם העיניים. בטוח ומשעמם, וחוזר על עצמו.

אבל יש אפשרות אחרת, בעבודה עם התמקדות יש אפשרות לפתח עיניים פנימיות ולראות באמת, לראות דרך תחושות גופניות. כשנוכל לגעת בסיפור באמת, אז יבוא גם השינוי. נכון, לרגע נהיה בשטח לא מוכר לנו. לפעמים לרגע בשביל המוכר ביער אני נלחצת "אולי הלכתי לאיבוד? הכול נראה לא מוכר" אבל אז אני מחייכת כי אני יודעת שעכשיו אני צועדת עם עיניי הפנימיות פקוחות והן מראות לי את האמת של הרגע הזה.

גם עמוס נבהל בהתחלה. כשהוא התחיל לספר על דברים מוכרים, ההתמקדות לקחה אותו למחוזות חדשים, וכבר לא היה סיפור להחזיק בו. אבל זה הביא הקלה גדולה ורכות לעצמו, וגם דברים נושנים החלו להתפוגג ולשנות צורה.

עמוס גילה שבכל יום, אם הוא מוכן לפנות פנימה לאמת המורכבת שנמצאת בגופו, הוא קצת אחר, קצת משתנה. השינוי הזה הוא השינוי הטבעי שקורה בעולם. כמו שהעץ בכל יום ישיר עלה, יקלף חתיכה מגזעו, יכופף עוד קצת את ענפיו.

במרחב הטיפולי, אפשר לזהות את ההיאחזות במוכר ובבטוח דרך המילים: "ככה אני" או "זה אני" או "תמיד הייתי כזה". ומרוב ש"ככה הם" אני לא יכולה לראות אותם. ובכל פעם מחדש אני מנסה לא לראות אותם כפי שהם מראים לי, לקחת בחשבון שכרגע נכנס בדלת, אדם כמעט חדש לי ולעצמו. אדם, שלפעמים הוא מטופל שלי כבר שנים רבות. ואת הסיפור שלו אני יודעת היטב.

אך מה היא ההתגלות שלו בעולם?

מה יקרה אם נעצור ונבדוק מי הוא בדיוק עכשיו ברגע הזה? מי הוא ולאן הוא מצמיח עלה או ענף חדש היום? מה כיוון צמיחתו? האם יכולה להיות פרועה, מפתיעה, לא "אתה" ?

ואם תשאלו אותי - אז מה? אין דבר קבוע?

אגיד שדווקא עבורי יש. והמוזר הוא שדווקא זה שקבוע, הוא חסר צורה, חסר שם, הוא בכל מקום תמיד, ללא שינוי.

אפשר לסמוך על זה תמיד.

אני קוראת לו – אלוהים.

ואתם?


על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת) ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

לכרטיס של יפעת


בלוגים נוספים

הריפוי הפשוט של השיקוף
הבלוג של יפעת פרס
עת לבהות
יפעת פרס