צור קשר
...Loading...

על נפתולי הכתיבה - הבלוג של יפעת פרס

יש לי זיכרון ברור להפליא מגיל 9 (ועם זאת חלקים ממנו שייכים לדמיון ואינני יודעת אילו): אני בשירותי הבנות מסתכלת במראה, שיערי שחור ארוך וגולש. לידי עומדת אישה מבוגרת יותר ומתאפרת. אני מתבוננת בה ומחשבה חולפת בראשי—כשאגדל לא אתאפר אף פעם. אני אהיה סופרת, סופרת יפה ומפורסמת עם שמלה לבנה ארוכה ומתנפנפת. בדמיוני כיום נדמה לי שלבשתי שמלה כזו  או דומה לה גם אז, אך אינני בטוחה. תחושת אושר מילאה אותי, כשאגדל אוכל להיות כל מה שארצה.

לא סתם חלמתי להיות סופרת, בגיל 10 כשעזבנו לשכונה אחרת הלכתי להיפרד מהספרנית. היא נתנה לי את כרטיסי הספרייה שעל שמי מהשנתיים האחרונות. מאה וחמישים ספרים קראתי בשנתיים האלה, ספרנו ביחד היא ואני. כל הכרטיסיות מולאו בעט רך ובכתב ידה העגול והמסודר מאוד. היא נראתה לי זקנה כל כך, ממש דמות מספר עם שערה הלבן אסוף על עורפה ותנועותיה האיטיות. בכל פעם שהשאלתי ספר הייתי צריכה לעצור ולהתבונן בה כותבת כל פרט ופרט בכרטיסיה הזו—תאריך, שם המחבר, שם הספר, ההוצאה. גופי כבר מדלג לו בפנים, קופץ בזריזות את כל המדרגות אל קומת היציאה ורץ הביתה, שם אוכל לבלוע בשקיקה את הספר החדש והיא בשלה, אות אחר אות. אני זוכרת את צליל ניתוק העט מהדף כשעברה לאות הבאה.

בימים של חופש הייתי לוקחת ספר בבוקר ובאה להחליפו בשעות הצהריים. מתישהו, אני זוכרת שהיא התחילה לפקפק בכך שאני באמת קוראת את הספרים. אז התרחשו השיחות היחידות שלנו, היא כבדרך אגב שואלת על הגיבורים, העלילה ומה שהבנתי. אני לא יודעת אם זכרתי או לא. קראתי, בוודאי, בלהיטות במהירות בהנאה צרופה, גמעתי את המילים. היום אני חושבת שלא הרבה נשאר איתי, ברחתי. זו היתה עיר המקלט שלי.

כשלא קראתי, כתבתי. יומן וסיפורים.

כתבתי על אוגר, חיה שהיא חבר טוב, וכשלא ידעתי כיצד לסיים הרגתי אותו עם כוס תה רותח שנשפך עליו. המורה שלי חשבה שהכתיבה שלי כל כך נהדרת שהוזמנתי לקרוא את הסיפור בקול רם בכיתה ובנוכחות המנהלת (שהתפעלה מאוד אך גם הזדעזעה מסופו הטרגי).

המצאתי דמויות ועלילות. זה היה בנפשי, בדמי.

הרבה הרבה שנים אחר כך אני בסדנת שיווק. רוצה לכתוב וחוששת. משהו קרה לי בדרך. אני חוששת מביקורת, מ"לא מושלם", ממה יגידו. חוששת מהעידן הזה של תגובות מידיות וההשפעה הגדולה שיש לזה עליי. אם אין תגובה, אם השקט מגיע, משהו בי מת. כאילו מה שכתבתי מת. הסדנא הזו היתה מיוחדת, עוררנו את התשוקה שלנו, העצמנו את הקולות שרוצים, דלינו וסימנו את המשאבים והכוחות שלנו. גם שם נזכרתי בי. בת 9 לערך שוכבת על הרצפה, כותבת יומן. כך סתם, כדי לכתוב. אף אחד אף פעם לא ראה ולא יראה, יש שם הנאה וצורך שלי שמתמלא.

משם חזרתי לכתוב,  משהו נפתח והחל זורם מתוכי. השלב של "לשים את זה בחוץ" לא הפך קל יותר. פגשתי את הרצון להיות טובה, מושלמת, גם כאן. לכתוב את הטקסט המדויק ביותר, המקיף ביותר, זה שנוגע בכל הנקודות, שלא מפספס דבר. פגשתי את הפחד מביקורת- לא יכולתי לשאת את המחשבה שאפילו אדם אחד שאני מעריכה יקרא ויעקם את האף, יתאכזב, ישתעמם, יזלזל.

התשוקה בערה, הכול כבר רצה לצאת וכך מצאתי את עצמי כעבור שנתיים עם המון טקסטים לא גמורים שלא הגיעו לשום מקום. הטקסטים והרעיונות ביקשו ממני נראוּת ומקום ולא ידעתי איך. עדיין חיו בי זמנים שאישור ואהבה היו חשובים לי מהכול, זמנים שלוותר על חלקים מעצמי היה שיקול לגיטימי מול חוסר נראות ופידבק שלילי. אבל משהו התעורר—האני שלי, החלקים המוחבאים, הישנים, הפחות מוכרים הרימו ראשם וביקשו להתגלות. לא היה לי נח יותר מתחת למסכה. מדי פעם כשפגשתי אומץ ובצורה אימפולסיבית כתבתי ושלחתי, אחר כך קראתי שוב ושוב תוהה אם עשיתי טעות. זה לא היה מצב סטטי, משהו בפנים הבשיל עוד ועוד, התהפך, הבין שללא השחרור, ללא הסבל, ללא הפחד לא תיתכן כתיבה.

לכן, יחד איתם, כשלעתים אני מחבקת ואמפתית אליהם ובזמנים אחרים דוחפת אותם הצידה בגסות, אני כותבת ויולדת. לא רק מתעברת, לא רק מופרית, הדבר רוצה להיוולד, הוא רוצה חיים, רוצה להיות שם במרחבים חדשים, לחקור את העולם, להתקבל, להשתנות, להשפיע.

את התנועה הסופית בכיוון קיבלתי ממייקל אייגן, הפסיכואנליטיקאי שאני הכי אוהבת לקרוא:

"אני זוכר נקודת מפנה, רגע מלפני שלושים שנה. כתבתי וניסיתי לשים בכתיבה את הכל—חזון , אמת מבורכת, זה עצמו, הכול בכול מכל כול שלא ניתן לומר אותו. בחישכון-למחצה התחוור לי ששום הסתערות לא תצלח. אם ברצוני לשרוד כמחבר, יהיה עלי לקבל את עובדת המוות, הפגימות. דבר שאכתוב לא יהיה בדיוק זה. אם ברצוני לכתוב בכלל, עלי לקבל את מותי כמחבר. עד שהמילים מגיעות לדף, הן כבר גופות מרקיבות. כל מה שמגיע לדף חדור מוגבלות, עיוות-צורה.

החסד המופלא הוא שיש רגעים שבהם זה זורח, שבהם זה קורה—חיים אחרי המוות, דרך המוות. אחרי שנופחים את הנשמה ונכנעים או משנים ציפיות, הקרינה עוברת מנשמה לנשמה."

מייקל אייגן, מתוך "קשרים חבולים"  

לשים את עצמנו בחוץ באמת זו תשוקה של רבים. להוריד מסכות, להשתחרר ממגבלות, לתת לחיוּת לעבור בנו ולזרום החוצה מאתנו. כל מה שהצטרך לוותר, להחביא, להתכחש לחלקים מעצמו מבקש להרגיש שלם שוב. המחיר של לעשות זאת היה בלתי נסבל בעבר והיום הוא כואב ומפחיד מאוד אבל כנראה שנשרוד אותו. כנראה שתחושת האחדות, האמתיות, ההשתחררות שווה אותו.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

אצלי זה יהיה אחרת-  הבלוג של יפעת פרס
מה אנחנו עושים כשאנחנו מכריזים שלא נהיה כמותם? כמו ההורים שלנו? קודם כל אנחנו מתרחקים מהם.
בשבחי הבריחה - הבלוג של יפעת פרס
יש לה שם רע, לבריחה, ולא בצדק, אך אין זה פלא בעולם שמקדש עבודה פנימית, חקירה, התבוננות, תובנות, למידה והתקדמות.
אם לא ניקח בחשבון - הבלוג של יפעת פרס
וכיום בהבנה שהמוות הוא חלק מחיי, כמו שהוא חלק מחיי כולנו.