צור קשר
...Loading...

מישהו שומע אותי - יפעת פרס

עד שלב מסוים הוא היה החבר הכי טוב שלה. בבית לימדו אותה לפחד ממנו ולהאמין שכל תנועה שלה יכולה להביא איתה עונש. אבל היא גם חשבה שהוא חבר. שהוא איתה. היא דיברה איתו הרבה ופנתה אליו כשכאב לה. היא הרגישה שהיא לא לבד. 

במשך הזמן הגיעו ספקות, היא התחילה לחשוב שהוא לא באמת קיים. אם הוא קיים איך זה שכל כך כואב לה. בבהלה מהמחשבה הזו היא מיד נצמדה אליו חזק. החלה לקיים מצוות שלא שמרו אצלה בבית ואפילו להתפלל מהספר בכל יום. היא חשבה שאולי אם תהיה טובה יותר הוא יהיה שם יותר, אולי הוא כועס עליה באיזשהו אופן, ובצדק.

הבדידות שלה העמיקה.

היה רגע אחד שהיא זוכרת שבמקום לדבר איתו היא החלה לדבר עם עצמה. היא ישבה בפינה של החדר מכונסת כולה, משתוקקת לקרבה, לחום, לרכות, אך לא היה שם אף אחד שיראה. היא הרגישה שהיא פונה פנימה, במקום החוצה. וכך, מחבקת את ברכיה החלה לנוע במעגלים קטנים. במשך הזמן נוסף לזה מן המהום, זמזום חלוש, כמו תפילה שלה לעצמה. היא למדה להרגיע את עצמה ולהאמין שיש רק אותה עבור עצמה בעולם.

הוא הפך למשהו מטושטש באופק.

הייתה כמיהה אליו, היא רצתה אותו איתה, היא רצתה להבין את מעשיו, היא רצתה הוכחות ורצתה להפסיק להרגיש כל כך לבד, והוא לא עזר.

היא תמיד קראה לו "אלוהים" למרות שהרבה אנשים נרתעו מהשם הזה, היא לא הבינה למה.

בגיל עשרים ואחת מצאה מילה אחרת "היקום" אבל זה לא החזיק אצלה הרבה זמן, זה לא היה אישי מספיק, היא עוד קיוותה שהיא חשובה רק לו, בחלק מהזמן. כשרצתה משהו מאוד פנתה אליו, ניסתה להתפלל, לבכות, אבל כשזה הצליח היא הרגישה אשמה - רק לבקש מבלי לתת?

זו היתה אשמה קיומית על כך שהיו לה צרכים, רצונות ובקשות. בשביל לבקש היא הייתה צריכה לתת משהו קודם. היא לא הצליחה לאהוב אותו באמת כמו שהייתה ילדה.

אבל זה היה בודד מאוד.

הייתה לה תחושה שיש משהו שיכול לקרב אותה אליו אבל לא מצאה מה. היא כל הזמן חשבה איך לאהוב אותו יותר אבל בדרך היא הבינה שהיא כועסת. כשהלכה לטיפול הבינה שהיא כועסת על אבא שלה וזה היה משחרר, בתוכה הלכה והתבהרה ההכרה שהיא כועסת על אלוהים. כשזה נפתח היא לא האמינה כמה היא החזיקה בתוכה. כמה כאב, כמה אכזבה, כמה כעס ותחושת נטישה. היא התחילה לדבר איתו אבל לא בתפילה ולא במילים יפות ורכות אלא בזעם. היא כתבה לו מכתבים ושאלה איפה הוא.

"רק אם תצעק, רק אם לא תוותר, רק אם תתבע הסבר, רק אם תדרוש להשיב את האבידה, למחות את הזוועה שאי אפשר לחיות איתה, רק אם תצעק על אלוהים, עוד יהיו לך אלוהים... צעק צעקה לשמה. אנחנו לא מבינים את העולם הזה. לא יודעים למה. לא מבינים מאומה... קראת, צעקת, ביקשת, התחננת, עשית כל מה שצריך, ושום אל לא הופיע. נתת לו הזדמנות שנייה, וצדק לא היה...

אם החלטת למרוד באלוהים וקיבלת על עצמך למלא את מקומו, דאג שתהיה זו כפירה לשמה. שיהיה ברור שאתה עובד את עצמך מחוסר ברירה. שמאחורי נסיונך הנואש וחסר הסיכוי למצוא אלוהים אצלך נסתרת תחינה סמויה שהוא ישוב, שיבוא, שיהיה, שתמיד היה." 

(יאיר כספי, לדרוש אלוהים, 111-112)

הוא לא ענה. זה הכעיס אותה יותר. לתקופה הכול הפך שחור, חסר תקווה. את השינוי היא הרגישה קודם כל בגוף שלה, משהו הפך קל יותר. מה שהרגיש פעם כמו בטון בבטן הפך למסננת עם חורים קטנים, לפעמים נכנס דרכם אור. דרך החורים היא שמעה את הציפורים, הריחה את האדמה, ראתה את הירח.

היא הרגישה שהוא שם.

היא עדיין לא מבינה למה. היא החליטה לוותר על ה"למה." החליטה גם לדבר איתו על הכול, בכל יום. אהבה, שנאה, הכרת תודה, פחד, נטישה, געגוע, כיסופים.

והיה גם היום הגדול שהרגישה שהוא שומר עליה. ברגע שבו ידעה שהיא עומדת למות היא לרגע הסתגרה בתוך עצמה כמו אז כילדה אבל הרימה אליו עיניים ופנתה אליו בצר לה. ושם הבהב הנס הגלוי שלה, לעיני כל, שם היא הרגישה באמת שהוא אוהב אותה ושהכול אפשרי ושהיא לא לבד.

ברגעים החשוכים ביותר היא אוספת אליה את הזיכרון הזה, גם כשנדמה שמשהו אומר נטישה, הוא עדיין שם, גם כשנדמה שמשהו אומר "את לא חשובה" הוא עדיין שם, גם כששום דבר לא ברור הוא עדיין שם.

היא מבקשת שיעזור לה להחזיק בזה.

* * *

המילים ששמענו

והמילים שלא שמענו

כילדים, אל מול הרגשות, התחושות, החוויות, המחשבות, ההתנהגויות שלנו, הן אלה שנשמיע לעצמנו כשנגדל. אם היינו לבד, אם הרגשות והצרכים שלנו ננטשו או לא קיבלו מספיק רוך ואמפתיה, אנחנו, בתוך עצמנו הפכנו קשים, מבקרים. ואז, היכן שתהיה כמיהה לקבלה והבנה יגיעו נזיפה, ביקורת וביטול. שוב נרגיש בודדים מאוד ומחוסרי אהבה. 

ישנן דרכים שונות יפות ומגוונות להחזיר לעצמנו את האמא והאלוהים שהשתוקקנו אליהם, שהגיעו לנו. התמקדות היא רק אחת מהן והיא מרפאת מקומות ישנים ומשנה הרגלים  של כוחניות ונטישה עצמית.

כמטפלים שמטפחים את האיכויות הללו בתוך עצמם ואחר כך מביאים אותם לעבודה עם המטופלים בקליניקה אנחנו מאפשרים לשיח הפנימי ההרסני והמשתחזר הזה להשתנות. כשהכנסתי את שפת ההתמקדות והגישה שלה לחיי, ולאחר מכן אל המרחבים בהם פגשתי מטופלים, נוכחתי לדעת עד כמה חסר היה בי המקום הזה לפני כן, ועד כמה גדולה הכמיהה של המטופלים שלי ליד רכה, לתחושת קבלה רדיקלית (בה מאמינה ההתמקדות), למקום משלהם בעולם, שבו יוכלו להיות הם-עצמם, בנוכחות אדם אחר שיראה וירצה לטפח את יופיים הייחודי.

קורס "התמקדות בסיס למטפלים" בירושלים. פברואר-יוני.

לפרטים נוספים לחץ כאן

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

הריפוי הפשוט של השיקוף
הבלוג של יפעת פרס
על נפתולי הכתיבה - הבלוג של יפעת פרס
יש לי זיכרון ברור להפליא מגיל 9 (ועם זאת חלקים ממנו שייכים לדמיון ואינני יודעת אילו): אני בשירותי הבנות מסתכלת במראה, שיערי שחור ארוך וגולש. לידי עומדת אישה מבוגרת יותר ומתאפרת.
לשחק בחוץ - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו מחכים לרגע שבו נרגיש שלצאת החוצה יהיה בטוח טוב. בטוח נצליח, בטוח יענו לנו בחיוב כשנציע למישהו לשחק אתנו