צור קשר
...Loading...

עת לבהות - יפעת פרס

נוף מדבר. זמן פנוי. מכינה לי קפה בכוס נייר חומה. אם נדייק, חיקוי של קפה עם חיקוי של חלב, שבלוטות הטעם שלי מחוסר ברירה למדו לקרוא ולהאמין שקפה הוא. יש כיסא בדיוק מול החלון. חלון גדול במסגרת תכולה ובחלון עץ ירוק, משב רוח נדיר נכנס בעדו ואני מרגישה את הקריאה, משהו בי קורא לי, שבי.

שמה לב לתנועה החפוזה, הכול-כך מורגלת שלי, המחפשת את הטלפון, הדף או הספר. תשומת הלב הזו עוזרת לי להשאיר הכול מאחור ולקחת רק את גופי ואת הקפה. מתיישבת מול העץ, עליו נעים ברוח, שומעת את התרנגולים והציפורים שכאילו מלוות אותן בציוציהן הקטנים.

זמן בהייה.

די מהר הגוף מתרווח ואתו גם הנשמה.

סבתות.

סבתא ליזה וסבתא מרים.

הראשונה בת 98 השנייה הייתה בת 90 כשנפרדה מהעולם הזה, לפני כשנה. אני יושבת, מרגישה את הסבתות שלי יושבות איתי. כמה עתיקה ומוכרת מרגישה הישיבה הזו ללא תכלית, ומאידך כמה רחוקה מימי העכשוויים, ימי הטלפון והעשייה הבלתי פוסקת.

סבתא ליזה - יושבת בפתח הבית. שכונת המושבה הגרמנית בירושלים. שערה בהיר, קצר ונפוח. עד השנים האחרונות עוד הלכה למספרה לנפח אותו ולפדיקוריסטית "לסדר את האצבעות" כמו שהיא הייתה קוראת לזה. אני יושבת איתה, קערה צהובה עם פלחי תפוז ועליהם נוצצים גרגרי הסוכר שפיזרה בנדיבות. עונג שקט.

סבתא מרים - יושבת גם היא בפתח הבית בפרדס חנה. שם מסביב חולות וטעם של ים. ישובה בכיסא עץ קשה. עורה כהה מהשמש ולראשה מטפחת. שמלתה הכחולה הנצחית תלויה על גופה הרזה וידיה החזקות אוחזות בחצי כוס התה השחור והמתוק. בעיתות של אושר היא מספרת לי סיפור על פרס, ארץ מולדתה. בבית ריח של הודו, כך קראנו לזה. קירות לחים ממלח, שריחם מתערבב עם ניחוחות תבשילים חמים, לימון פרסי ועלים ירוקים.

שתיהן, תצאנה לאחר הארוחה להאכיל את החתולים. ליזה תיתן להם עצמות של דג ושומן שהיה צמוד לנתחי בשר עבים. מרים, תיקח צלחת ברזל ענקית ועליה תלוליות אורז מקושטות בעצמות עוף ערומות. כל החתולים, הירושלמים והפרדס חנאים פצועים, עיוורים ורזים מתנפלים ורבים על קערות השאריות. לא זו ולא זו מראות סימני חיבה או חמלה לחתולים, שתיהן כמו ממלאות תפקיד הנכתב להן שנים רבות אחורנית.

שתי הסבתות שלי חרוצות עד מאוד. הבישול שלהן ארוך ואיטי. שתיהן קוצצות מתבלות ולשות. הסירים מונחים על אש קטנה והטעמים מתחברים לריחות גן עדן. אורז לבן ונימוח זוהר משמן לוקח אותי לפרס, כרוב אדום רך מתוק וחריף מרומניה. עוד בדלת, עם החיבוק והשלום הפה מתמלא ריר. שתיהן עומלות בניקיון הבית והכבסים. זו תולה במרפסת מלאה פרחים עדינים יפיפיים באדניות צבעוניות והשנייה מעמיסה כבסים על חבל מתוח בין עצי הפרי העמוסים לעייפה, תפוזים, לימונים, ושסק. ושיחי השושנים האדומות עם ריחם המשכר.

הסבתא הירושלמית שלי, עם כליה המהודרים והמנות המדויקות והנקיות, הממתינות בשקט על הצלחת ותמיד משאירות טעם של עוד, ויד שתושט בספק שאלה ספק בקשה, אפשר? והסבתא של החולות עם סירי הענק המונחים בכבדות במרכז השולחן וזרועה המעמיסה על הצלחת עוד ועוד תלוליות של אורז לבן ותפוחי אדמה שחורים המגורדים מתחתית הסיר. זו שבגיל 9 העזתי והתקרבתי למטבחה, לקודש הקודשים שלה וכמו לרגע אחד הוכתה בהלם ומיד אחריו שלפה את הכוס מידי ונזפה "כשתגיעי לגיל הבת מצווה שלך אתן לשטוף, עכשיו לכי" ולא ידעה שידי כה מיומנות במלאכה. וזו שבאותו הגיל לקחה אותי אל הברז הקטן במקלחון, הראתה לי, ולא החסירה גערותיה "הנה ככה עושים את זה, מה אין לך כוח?" כשהיא סוחטת סמרטוט ריצפה ממורט עד טיפתו האחרונה.

זו, וגם זו, בתחילת יומן, או לאחר ארוחת הצהריים וגם בשעת ערביים תשבנה עם כוס התה, ותבהה. לעיתים דומעות, לעיתים משתפות, ולרוב שקטות. נותנות לשמש לחמם את עצמותיהן ולהזין אותן בכוחות. נותנות לזיכרונות לצוף, לדברים להתבהר, לדעת רגשות, לשמוע את אלוהים.

ואני חושבת על התנועה המופלאה הזו בין בהייה לעשייה. בין doing ל being וחושבת שהעולם השתגע. שה"ביינג", מלא באשמה, בדחיפה, בחוסר מנוחה. וה"דויינג", קדוש, מהולל ומרומם.

ובזמן הבהייה שלי כל כך הרבה זיכרונות עולים, געגועים מתוקים, כיסופים לזמנים של ילדות ותודה עמוקה שהקשבתי לקריאה ונתתי לשתי הסבתות האלה מקום בתוכי.

שלוות אלוהים.

לשיטת ה"התמקדות" שאני עובדת איתה בקליניקה ומלמדת אותה יש איכות כזו של בהייה. של שהייה. ההזמנה היא ללמוד לשבת ולהקשיב לדברים. לתת להם להיות מעורפלים ולאפשר לבהירות ולשינוי כמו להגיח באופן טבעי. בתחושה שלי זו מלאכה עתיקה, שיש לנו הזדמנות ללמוד מחדש. מלאכת "ההתמקדות" מביאה לשינויים עמוקים ויציבים בחיים. אני עוסקת בה כבר שש שנים בעצמי ועם המטופלים שלי ועדיין, בכל מפגש שכזה אני עומדת כמעט המומה מהיכולת שלה לגעת באמת ובעיקר, ובעיקר להביא הקלה, מזור וריפוי.

  •  קורס התמקדות בסיס המיועד לאנשי מקצועות הטיפול השונים --   " התמקדות והברית הטיפולית " -- יפתח בשבוע האחרון של אוקטובר 2019.
  • מיקום- תל אביב.  18 מפגשים בני  4 שעות.  ימי חמישי בבוקר. 10:00-14:00. 3800 ₪ (עד 10משתתפים).

  • סדנא למתמקדים (רמת בסיס ומעלה) – אחד העקרונות הידועים בהתמקדות הוא "אין התמקדות בלי נוכחות" – במשך השנים הבנתי שנוכחות לפעמים מגיעה בקלות ואף נשארת ובפעמים אחרות איננה מושגת, באה והולכת או נעלמת. איך אנחנו מזהים נוכחות אצלנו? אצל האחר? מה קורה כשהיא איננה? איך זה שכל כך הרבה פעמים דווקא במצבים הכי מאתגרים אנחנו לא מתמקדים?

אן וויזר קורנל דיברה על נוכחות, ובסדנא אקשור את דבריה למערכת העצבים שלנו. נלמד לזהות את המצב שלנו ושל השותף (או מטופל) שלנו ברגע הזה. נלמד מה קורה לנו בכל אחד משלושת המצבים (נוכחות, ניתוק, הזדהות) מבחינת מערכת העצבים, ויותר מזה נבין את ההשפעה שלנו על כל זה.

ובנימה אישית יותר - אני תמיד לומדת. כבר 20 שנה. כל כמה שנים מגיע משהו שאני מבינה שהולך לשנות את חיי. כזו הייתה ההתמקדות עבורי וכך זה עם ההתמקדות והחיבור שאני עושה למערכת העצבים עכשיו. אני מרגישה שהחיבור הזה עושה קסם להתמקדות. דבר ראשון הוא מאפשר לה לקרות (כי לא תמיד אנחנו מתמקדים דווקא כשאנחנו הכי צריכים). הוא מאפשר לנו ללמוד את שלושת המצבים בהתמקדות הרבה יותר לעומק ובכך אנחנו יכולים לוותר על ההתניה "אין התמקדות ללא נוכחות" ולשאול – איפה אני עכשיו ומה אני צריך כדי להיות בנוכחות? (למשל נשאל - איך הגעתי לכאן ומה יוציא אותי מכאן). החקירה הזו של עצמנו היא מתנה שאנחנו יכולים לתת לנו, למי שאנחנו מלווים או למטופלים שלנו. מאז שלמדתי את זה המטופלים שלי מדברים איתי ועם עצמם בשפה הזו (שפת מערכת העצבים - התמקדות) ומסתובבים עם מפות של מערכת העצבים שלהם בתיק. זו אחת המתנות המשמעויות ביותר שנתתי להם.

לפרטים נוספים כאן

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

אצלי זה יהיה אחרת-  הבלוג של יפעת פרס
מה אנחנו עושים כשאנחנו מכריזים שלא נהיה כמותם? כמו ההורים שלנו? קודם כל אנחנו מתרחקים מהם.
אפשר לחיות באמת ? חלק ראשון
הבלוג של יפעת פרס - חלק ראשון