צור קשר
...Loading...

יקומים מקבילים- הבלוג של יסמין פז


יש את הרגע הזה, יום בהיר אחד שמגיעה בשורה, הבשורה המפחידה מכל, מחלה של מישהו יקר. זה רגע בו מתחילים לפעול יחדיו שני יקומים. מקבילים, תלויים זה בזה, משבשים זה את זה אבל נוכחים במלוא העוצמה. רגע שבו  הכל מטלטל , בנפש ובגוף.

אני רוצה ברשותכם (וברשותם) לשים בצד את החולים עצמם, שעוברים מדורי גיהינום, שנלחמים באומץ וגבורה על כל יום בחיים, על חולים שממלאים מחלקות בבתי חולים ושאנחנו בכלל לא מודעים למה שהם עוברים , לזה שהם שם. אני שמה אותם בצד לא כי לא מגיע להם מקום , קצרה היריעה מהמקום שלו הם זקוקים, אבל את החוויה שלהם אני מכירה כצופה, ככזו אני לא בטוחה שאצליח לדייק , דיוק כמו של להיות בת משפחה..

אני כותבת על ההתמודדות עם מחלת הסרטן הארורה אבל אפשר לקחת את הבלוג הזה גם למשבר נפשי של מישהו מהקרובים לנו ,ליוויתי משפחות רבות כאלה, האובדן הוא אובדן לכל דבר, המחלה משנה את חייהם, כי זהו משבר שנכפה מבחוץ , הדבר המשותף לכולם בעיקר זה שמדובר בקרוב ויקר לנו שסובל ואנחנו מלווים אותו שם, ושם שם בדיוק אנחנו מתקיימים ביקומים מקבילים, אבל אתחיל מההתחלה..

תחילת הדרך...

זה מתחיל בתלונות, או שאנו צופים מהצד בשינויים. התכנסות, ירידה במשקל, אי נוחות כזו או אחרת, ואנחנו מתבוננים ,והם הולכים לרופא ששולח לבדיקות , מחכים לתוצאות ונרגעים כשהן חוזרות תקינות. אבל הגוף לא מרפה, הוא מתחיל לצעוק שמשהו לא בסדר, הכאבים אם קיימים לעיתים מתגברים, תופעות פיזיולוגיות נוספות מתחילות להופיע וחוסר הנוחות משתנה לתסכול, לחוסר אונים ,כי משהו מרגיש לא בסדר, עמוק בפנים, משהו נראה אחר אבל הבדיקות בשלהן, עדיין בסדר...

ואז הולכים שוב ושוב להיבדק, זו יכולה להיות תקופה ארוכה או ממש עניין של ימים עד שאופס ,משהו מכל בליל הבדיקות האלה חוזר לא תקין, ואז מתחיל הבירור המקיף יותר, חיפוש השם המדויק לכל התופעות, יש משהו בנפש הכל כך חכמה ומורכבת שלנו שבכל השלב הזה של המשחק המקדים , שמה את האפשרות הנוראה מכל בצד, משכנעת אותנו שהכול בסדר, אותנו ואותם, הנפש יודעת לספר לנו שכנראה זו התקררות/תקופה קשה/לחץ נפשי , אולי זה בכלל מדד שולי בבדיקות שפשוט מושפע מכל אלה, שהנה התקופה הזו תעבור ושזה יחלוף כמו שזה הגיע והנפש הזו מוצאת צידוק לכל תופעה והסבר לכל תחושה .

ואז, בדיוק בנקודה שאנחנו מצליחים להניח את זה בצד ,בשלב שנפשנו מצליחה לשכנע אותנו בכל אלה מגיעה הבשורה: יש לך.../ אתה חולה ב.. יש אבחנה. הבשורה מגיעה ועמה ההלם, ויחד עם ההלם  מגיעה מקלחת של אפשרויות הטיפול, המתווה של הדרך-האסטרטגיה הטיפולית, האופטימיות שיש בה על זה שגילו ועל זה שאפשר לטפל ,על זה שיש בכלל אפשרויות טיפול.. אבל עם הבשורה מגיע הפחד, חוסר האונים, השאלות, המידע הלא ברור, החקירה וחיפוש המידע בכל מקום אפשרי, ההקשבה לרופאים, לדיאגנוזות, לחוות דעת נוספות למצבים שמשתנים בכל רגע , לחוסר וודאות.. ואין בכלל זמן לעכל, הכל מהיר כל כך ועם זאת איטי ומורט עצבים.

אתה מתחיל להבין לאורך הדרך שכל המידע שצברת, ששמעת ,מתייחס למחלה אבל המחלה פוגשת אדם, כל אדם ומה שקורה לו ולגופו, לנפשו . מה שקורה לו מול הרופאים, הטיפולים, כל אדם ואיך שהטיפולים משפיעים עליו. את המידע הזה לא ניתן להשיג, להעריך, ואין שום רופא שיכול באמת לצפות מה יהיה ,לתת וודאות .. שהרי אנשים זה לא מדע מדויק והכל שם אפשרי.

וכאן ,בנקודה הזו מתחילים היקומים המקבילים להתקיים, במקום בו מתחילים עננים של חוסר וודאות, איים של תקווה ומופיעים הרים של  חוסר וודאות ,כאב ולעיתים גם ייאוש והרבה פחד...

בני המשפחה מתרוצצים בניסיון לשמור על חיי שגרה מחד ולדאוג לכל מה שיקירם נזקק לו מאידך, להיות אתו, ללוות אותו בימים ארוכים של בדיקות, במקרים של אשפוז, ימים ללא עבודה שלא לדבר על שינה, ימים שהשגרה ממשיכה והם חייבים גם לשמור עליה, למען אלו שצריכים אולי לקום לגן, לבית הספר, ואולי להוריהם ואולי גם לעצמם.. אלו ימים שכשכבר יש קצת שקט והכל נרגע ואפשר לנוח (יש תקופות כאלה) בליל מחשבות מטפס ומזכיר לנו כמה שאנחנו פוחדים, כמה שהכול הוא רגעי, כמה שזה לא פייר ואכזרי.

דווקא אז בזמן המנוחה, עולות להן תמונות שנאספו לא במודע בעשייה היומיומית למען האחר המשמעותי, באיך שהוא נראה, במה שהוא אמר, במה שהוא ורק הוא עובר, אנחנו פחות חשובים.  אנחנו טוחנים מילים של רופאים ומנסים למצוא בהם וודאות, להבין, לקרוא.  יקום מקביל ללא מנוחה, ללא שלווה ,ללא שקט.

ופתאום מסביבנו כמו פטריות אנו שומעים על עוד אנשים חולים, וגם על כאלה שמתים, כאילו שאנו מתעוררים למציאות שלא הכרנו והיא מתרחשת כל הזמן סביבנו וזה זורק לתוך קיר בכל הכוח, כאילו סרט שאנו רואים אבל אנחנוהשחקנים הראשיים בו, בעצם המשניים אבל אנחנו מחזיקים בפנים כל כך הרבה, גם עבורם. כדי שימשיכו במאבק, כדי שחלילה לא יתעסקו בייאוש,  ביננו לבין עצמנו אנו תוהים אם הם בכלל מבינים מה מצבם ובו במקביל מבינים שגם לנו אין מושג, ושוב בדיקות ושוב בכל בדיקה הפחד ודפיקות הלב שנלוות אליו ,כל פענוח, כל שלב  וכל יום הוא יום חדש וכל שאלה מקבלת אלפי תשובות אפשריות וכל רגע הוא התמודדות נצחית ..

בני המשפחה נמצאים שם, נותנים, מושקעים לגמרי באחר המשמעותי שאובחן והם משימתיים, תפקודיים ופעילים. באופן מפתיע הם נראים לנו לפעמים יותר חזקים מאתנו , עונים את התשובות שצריכים לענות יודעים להגיד את מה שצריך ,לרופאים, לחברים, למשפחה ..אבל בפנים...הם לא יודעים כלום. הם לא יכולים לדעת. הם חייבים לתפקד וגם ככה אין תשובה ברורה, כי זה מדעי אבל זה לא הופך את זה לידוע ולוודאי...

בתקופה כזו המשבר נוכח שם במלוא עוצמתו אבל גם התפקוד. שני יקומים מקבילים, כמעט בלתי אפשריים שמתקיימים כל הזמן יחדיו. אין ברירה אחרת, זה פשוט קורה. זה נוצר, בלי מחשבה, זו מציאות חדשה, מציאות שאין בה מנוחה ולפעמים אין גם אוויר.

אבל זה לא נגמר ...

המשפחה שנמצאת שם , נשארת עם האתגר אולי הגדול מכולם ,מה יהיה אם ועם...ביום שאחרי שהכול ייגמר. עם הריק. בין אם מדובר בסיפור של החלמה ובין אם מדובר במוות ואובדן  הריק מגיע...

לתוך הריק הזה מתחילות לחלחל חוויות נוספות, חוויות של האדם שחסר, חוויות של החרדה מהדבר עצמו ,מלהיות חולה, מלעבור זאת שוב , ,חרדה למי שנשאר, זיכרונות מהתקופה שלפני ,של תוך כדי..

 גם  הידיעה של הזמניות ושאלות קיומיות על החיים מתחילים לחלחל . הבנה חזקה שהכאב שהיה כבר מתחילת הדרך , הוא פה להישאר. ואיך לעזאזל ממשיכים? מה לעזאזל עושים עם זה...

את התשובות לאלה כל אדם נאלץ לגלות לבדו, ולפעמים קבלת עזרה במקום הזה זה משהו שאינו  אפשרי, זה כואב מידי. חוזרים לשגרה , לעבודה, לבית וממשיכים לחפש עם מה למלא את החלל הזה שנוצר, לא תמיד מבינים שאולי שום דבר לא ימלא אותו, שהיקום המקביל הזה ימשיך להתקיים לעולם.. שום דבר לא יראה כמו קודם ושום דבר לא ממלא , את החלק הזה... אומרים להם שצריך להמשיך בשביל... שהחיים חזקים מהכול ..ועוד אמירות ממקום של אהבה אבל לך תסביר שאין כרגע מקום בעולם שלהם להמשיך והחיים רחוקים מלהרגיש חזקים יותר כי מה שהכי חזק כרגע הוא הכאב. לך תסביר, זר לא יבין גם ככה, לא יבין שאתה חי בשני יקומים מקבילים שהתחילו אי שם בהתחלה והם פה כדי להישאר לתמיד...

על ה"להמשיך הלאה " האדם עצמו הוא זה שחייב להחליט ולבחור, מתי ואיך. זה לא יעזור מה נאמר לו, זה לא יעזור אם נשלח אותו לקבל עזרה .מה שאולי יעזור ,אולי, זה אם נהיה שם ונקשיב , וניתן לו את הזמן לאסוף את הכאב ולבנות מחדש את החיים עם היקום הנוסף שלהם ששזור בתוכם. שניתן לו לעשות זאת בדרכו . שנהיה שם במידה והוא הולך לאיבוד.כי במקום הזה במרחב הזה נמצא אדם, אדם שצריך לגשר על שני היקומים להפוך שני סיפורים לסיפור אחד אחר, סיפור חדש ,מישהו שמנסה ללמוד להסתדר ולקפוץ בין יקום ליקום. מצד אחד לאפשר את הריק ומצד שני להמשיך את החיים, לתפקד, לאהוב, לשמוח .

כל אחד מאתנו שחווה זאת יודע בפנים עד כמה הוא יכול לבדו , עד כמה הוא מתפקד, עד כמה איכות חייו עם הכאב שבהם אינה מפסיקה לפעום. כל אחד מאתנו יודע גם מתי הוא אולי זקוק לעוד מישהו , מישהו שיעזור לו לבנות סיפור חדש , סיפור שמצד אחד ירכיב את שני היקומים אבל גם שמשאיר מקום לכאב ,לחוסר האונים וברקמה העדינה שנרקמת בין שניהם הסיפור גם מאפשר לחיים להימשך, לחיוך, להנאה, לאהבה להיכנס .. זה סיפור חיים חדש לבנות, שממזג שני יקומים, סיפור אחר .

אני רוצה להקדיש את הבלוג הזה לכל האנשים שמתמודדים או התמודדו עם מחלה של מישהו שקרוב אליהם,שיקר להם מכל. להם שנלחמים מלחמה יומיומית, סוחבים איתם שקים על הגב , מחפשים מקום לנוח, לנוח מכל הכאוס הזה, לנוח מחוסר הצדק, לעיתים מרגשות האשמה ,מהאכזריות והכאב שנכנס לחייהם, אבל אין להם מנוחה..להם  שהמשבר ביום אחד דפק על דלתם וכל חייהם השתנו ללא היכר, אנשים שבתוך השגרה המבורכת מקיימים יקומים מקבילים. יקום שלהם ששזור ביקום של היקרים להם.. יקום שיש בו חוסר וודאות, כאב, פחד תהומי. יקום עם טונות של  חוסר אונים , של התבוננות, של ציפייה , יקום של אמונה וייאוש ,של תקווה ושל חרדה. יקום שאין שם מה לעשות חוץ מלתמוך, להקשיב, להאמין בחיים ולהכיל את אפשרות האובדן , אובדן המוכר, השגרתי, היומיומי, וכן, לעיתים גם אובדן של היקר שלהם.האפשרות הזו של האובדן היא בלתי נסבלת ,גם אם מכירים בקיום שלה.

אני יודעת שבני המשפחה גם רוצים להיות הם שוב, אבל זה לא פשוט, זה לא משהו שקורה ברגע, הם עברו חתיכת מסע והם עייפים עכשיו. מחכה להם מסע נוסף של  בניית סיפור חייהם מחדש . תנו להם , תאפשרו להם.. תאפשרו להם להיות הם . זה כואב וזה בלתי נסבל , תבררו איתם מה הם צריכים, אל תגידו להם מה אתם חושבים...

הם כנראה יעברו את התקופה הזו , אבל בדרכם.

         אִם תִּפְגֹּשׁ אָדָם שָׁבוּר שֵׁב אִתּו עַל סַף הַשֶּׁבֶר הָאָרוּר,

אַל תְּנַסֶּה לְתַקֵּן, אַל תִּרְצֶה שׁוּם דָּבָר,

בְּיִרְאָה וּבְאַהֲבַת הַזּוּלָת שֵׁב אִתּוֹ,

שֶׁלֹּא יִהְיֶה שָׁם לְבַד ...

(צל עריות, סמדר וינשטוק).


 

" הקשר הטיפולי מהווה בעיני גשר לקשר בראש ובראשונה עם עצמנו. ובכך מסייע בעבודה משותפת על מכאובים פיזיים, רגשיים, אובדן , דיכאון, קושי במערכות יחסים  

ועוד מצבים שונים ואחרים היוצרים חוויה של תקיעות." לכרטיס של יסמין לחץ כאן

©יסמין פז -מטפלת רגשית בפסיכותרפיה גופנית

בלוגים נוספים

פנים רבות לו לקשר...
הבלוג של יסמין פז
דלת ראשונה לקשר- הבלוג של יסמין פז
לאהוב את עצמנו פירושו לחוות ולצאת מהחוויה עם תחושה של סיפוק גם אם לא הצלחנו.
פנים, חוץ ומה שביניהם
הבלוג של יסמין פז