צור קשר
...Loading...

כתוב בעור- פרק א' - הבלוג של עדי פרקש

המפגשים האחרונים שלנו מאופיינים בשתיקה. הפגישות הראשונות כללו הרבה מלל, היה נדמה שיש בה מעיין בלתי נדלה או סכר שזה עתה נפרץ והיא הרבתה לדבר. אני הקשבתי, בשקיקה. מול שצף האינפורמציה הזה הרגשתי לפעמים חוויה של אי נוחות. לא ניתן היה להשחיל מילה. לייצר הפוגה. כל פגישה הינה מונולוג ארוך, ולקראת סוף הפגישה, אנחת רווחה, מין קתרזיס. הייתה צריכה להוציא הכל ולאפשר לעצמה נשימה. הייתי איתה, בקצב שלה, מסמנת לי את הניואנסים הנקלטים אצלי ו"מתייקת" בי, כחומר גלם להמשך.

ועכשיו שתיקה. מתוך סך הדקות העומדות לרשותנו, כמעט ואינה מדברת. השתיקות מזמנות אליי את הספר "עשן לבן" (מאת: תמר צורן, הוצאת אסיה) .סיפור אוטוביוגרפי בבסיסו הנושא עמו חידה – ילדות לא דרמטית, לא מזעזעת, "לא שיאים טראומטיים, אלא רק אוסף זיכרונות פעוטים וקטנוניים, מגוחכים בחוסר-חשיבותם, גבעות לא-מרשימות מפוזרות על-פני מישור שטוח, חד-גוני ומשעמם". מה אם כן הביא לדיכאון, וכיצד קשורה לזה השתיקה ? כך מעידה על עצמה גיבורת הספר ( כתבה : נגה אלבלך , 2013 מתוך מגזין תרבות " הסיפור המזעזע של") :

"לא יכולתי לחדול מהשתיקה, לא יכולתי להפסיק את מצג-השווא. כי כשלמדתי לדבר, למדתי בו-זמנית לשקר, וכשלמדתי לספר, למדתי להסתיר: בכי צריך להחניק, עצב – להכחיש, כעס – לשמר בפנים ולהקפיא, צער – לרסק ולבלוע, וכל הזמן, בהתמדה וללא הרף, גם כשדיברתי וגם כששתקתי, הייתי צריכה להיזהר ולהשגיח, לטשטש ולהסוות."

בפגישות הבאות היא מבקשת שנשב קרוב יותר. לא עוד כורסא מול כורסא, אלא יחד, על המזרן, אני יכולה להביט קרוב יותר בפניה. להקשיב לקצב נשימתה, להריח את גופה. הפגישות נעות, לעתים הקצב מהיר והמלל שולט, ולעתים השתיקה נוכחת ,ויש פעמים שגם וגם. אני ערה לשינוי ותוהה אם גם היא. טרם נתתי מילים לתחושות האלו שלי. בפגישה הנוכחית אני שמה לב לכך שמילים מופיעות על ידיה בצבע דיו. הצבע אינו טרי ונראה כי מצוי על עורה כבר כמה שעות טובות. אני מבקשת רשות להתקרב, ושתאפשר לי להסתכל בידיה. היא מסכימה. הדיו כבר ספוג בעורה והטקסט מרוח. כתובים בו משפטים ארוכים מסודרים כשירים, בעלי מבנה ברור ומוגדר,ויחד עם זאת, תנועת הגופן הטקסטואלי מלווה את תרשימי כף היד, האצבעות. המילים נעות על עורה, עוטפות את כפות ידיה, וזוחלות אל זרועותיה. חלקן נחבאות תחת שרוולי החולצה שעל גופה. "מי כתב את זה ?" אני שואלת. "אני", היא  מגיבה בחיוך מבוייש. יש בי הקלה מסויימת שהמעשה הוא מעשה ידיה ( תרתי משמע ), ומצד שני, יאני סקרנית לדעת. למה ? איני שואלת.

מהשיחה איתה אני מבינה שאת הטקסט היא כתבה והתוכן הוא מקורי שלה. אחרי שכתבה על ידיה וזרועותיה היא מקפידה להעתיק לדף נייר, אם היא מרגישה שיש בה רצון לשמר את הטקסט והיצירה ראויה לכך. הכתיבה עוסקת ברגש, בחיפוש עצמי, בשאלות על קיום וייקום, נושאים שמאפיינים את גילה. לפי הספרות המקצועית, הנושאים האלו מאפיינים את קבוצת השווים, אני "מתייקת" שוב את פיסת המידע הזה ולוחצת על "שמור". כפי שנוכחתי ב"עשן לבן" ופגשתי במקרים שונים, יש קושי לתמלל את הכאב והנה אני ערה לכך עמה .קיימת האפשרות לגעת בכאב בכל זאת, לא באמצעות תיאור מילולי ישיר, אלא דרך פעילות פרשנית של סימנים, דרך הקשבה אחרת לדברים, ואמפתיה.

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה - שנה שנייה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.

בלוגים נוספים

הלוחשת למדרכות - הבלוג של עדי פרקש
על הליכה בעיר - פוסט על חיבור לסביבה ואיכות חיים
לעצור את החיים, אני צריך לרדת - הבלוג של עדי פרקש
כך אמר לה הגוף .כמה וכמה פעמים, מספר שנים, בצורות שונות, במחלות, בשפעת, בכאבי גב, בחולשה, אמירות פשוטות ,והיא בחרה להתעלם ממנו.
אני הוא האחר- הבלוג של עדי פרקש
אומרים כי יש מקום לכולם , והשונות מאחדת, מהווה מכנה משותף בסיסי כל כך, אם לא נפחד ממנה.