צור קשר
...Loading...

אם תרשה לי לשנוא אותך בלי להתפרק - אוהב אותך

נ' גדלה במשפחה מורכבת – בת משותפת יחידה לשני הוריה, שלכל אחד מהם בת, נדוניה מקשרים קודמים, מורכבים בפני עצמם. אמה של נ', שבעצמה מעולם לא חוותה אמהות חמה ומזינה, היתה אדם קר ומרוכז בעצמו. היא נאלצה להפוך לאם חורגת לילדה בוגרת בכמה שנים מביתה הביולוגית, אחרי שביתו של בעלה איבדה את אימה ועברה לגור עימם.

אביה של נ', שרוב משפחתו ניספתה בשואה אחרי עלותו ארצה, היה איש רגיש ואמן מחונן. הוא נחשב על ידי כל מכריו כעדין ומקסים, "אחד מל"ו הצדיקים". את החלקים הקשים, התקפי זעם אלימים ומפחידים, שמר למשפחתו. נ' התפתחה ברחם חרד ואח"כ בבית מתוח ולחוץ, ומרגע שנולדה התפקיד שלה היה לחבר בין כולם ולהכניס אור לבית המורכב הזה, גם אם במחיר איבוד עצמיותה. רוב הזמן היתה "חמודה",  כמעט ולא העזה לבטא רגשות שליליים, שלא לדבר על תוקפניים, מכל סוג שהוא. אחרי ששתי אחיותיה הבוגרות, שלא הצליחו בלימודיהן בבית ספר וגם לא היו סמל להתנהגות מופתית, נשלחו מהבית, בזו אחר זו, ללמוד בפנימיה, החלה לסבול מהתקפי חרדה, מחשש שגם היא תישלח מהבית, אם תעז גם  "להתנהג לא יפה".

אי אפשר להגזים בחשיבות של קיום סביבה שמאפשרת לתינוק, לפעוט ולילד לבטא, בתנאים מוגנים,  רגשות חזקים מכל סוג שהוא, כולל תוקפנות, כעס, זעם, אפילו  שנאה, כתנאי להתפתחות תקינה. בהקבלה ניתן לאמר שתנאים דומים צריכים להתקיים גם בסביבה ובקשר הטיפולי.

כשלון של ההורה לספק מיכל מיטיב לאגרסיה ולביטוי הרגשות השליליים וההרסניים של הילד, מכריח אותו להסתיר רגשות אלה. הסתרה זו תשאיר את הילד, גם בבגרותו, עם דרגות שונות של מערכות שנאה עצמית, עם אשמה, ולעיתים גם עם חוויה שהוא מלא שנאה, רוע והרסנות.

ד. ו. וויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים החשובים של המאה הקודמת, עסק רבות בקשר בין אגרסיה לבריאות נפשית, תוך התמקדות בחשיבות היכולת של הורה להכיל ביטויי תוקפנות של התינוק והילד כתנאי להתפתחות תקינה. במאמרו "אגרסיה בהתייחסותה להתפתחות רגשית" (מתוך הספר: "עצמי אמיתי – עצמי כוזב") ויניקוט מדגיש את חשיבות יכולת האם להכיל את הביטוי התוקפני, שמתקיים באופן טבעי בכל אחד מאיתנו מתחילת קיומנו – גם בשלב העוברי, שבו העובר בועט, לפעמים בכוח רב, וגם בשלב החיים המוקדם, שבו התינוק מושך, דוחף, יונק בחוזקה, כביכול מתקיף את גוף האם, מבלי להיות מודע לתוצאות מעשיו ולכך שהוא מכאיב לה. אם הרשות לביטוי זה תיפגע, היכולת ליצור מאוחר יותר קשר אינטימי שלם, אינטגרטיבי, בלי צורך לפצל בעצמי ובאחר בין טוב לרע -  תיפגם. 

רכישת היכולת לקיום קשר קרוב ואינטימי במהלך חיינו – להיות "עם" , ולא "ליד", קשורה ליכולת להשתמש ולאפשר השתמשות, לא במובן של ניצול, אלא במובן של להיות שם בשביל האחר, להשאיל את עצמי עבורו, ולתת לאחר להיות שם בשבילי.

במאמר חשוב ואהוב עלי במיוחד, אחד האחרונים של ויניקוט, שנקרא "השימוש באובייקט והתייחסות באמצעות הזדהויות" (בספר "משחק ומציאות", עמ' 106 – 113), הוא אומר: "כדי להשתמש באובייקט, (להיות יכול להעזר באמת באחר, להרפות במחיצתו בביטחה), על הסובייקט (האדם-תינוק/פעוט/ילד/בוגר ) לפתח יכולת  להשתמש באובייקטים..." לדבריו, יכולת זו אינה מולדת, "ואין לקבל את התפתחותה באדם כדבר מובן מעליו. התפתחותה היא עוד דוגמא לכך שתהליך הבשלה תלוי בסביבה מאפשרת".

כדי שתהליך זה יקרה, האוביקט – האחר, בדרך כלל ההורה – צריך, באופן פרדוקסלי, להפוך תחילה לנפרד ומציאותי יותר, כזה שניתן לחוות כיישות בזכות עצמה, יישות עמידה. תהליך זה יכול להתרחש כשהפעוט מורשה לבטא כלפי ההורה כעס, זעם, ואפילו אימפולסים הרסניים, וכשההורה, מצידו, יכול לשאת ביטויים אלה בלי נקמנות.  "סובייקט (תינוק/ פעוט) הורס אובייקט... אובייקט (הורה) שורד ועומד בהרס שלו בידי הסובייקט", ואז הסובייקט יכול לחוש: "שלום אובייקט. הרסתי אותך. אני אוהב אותך. יש לך ערך בעיני מפני ששרדת ועמדת בכך שהרסתי אותך".

חוויה זו תלויה ביכולתו של האובייקט (ההורה, הסביבה המשמעותית) לשרוד, כלומר לא לגמול בנקמנות, לרצות לפגוע ולהשפיל בחזרה. תהליך זה אינו קל עבור ההורה, וקיומו אינו מובן מעליו, וכרוך בהרבה תחושות של חוסר אונים. הוא קשה במיוחד למי להורה שלא זכה לעבור תהליך דומה בילדותו שלו. היכולת של ההורה "לשרוד" תהליך זה מאפשרת לילד שלו מעבר מקיום בתחושה של היותי "כל יכול" אך בודד, להכרה במגבלותי ולקיום קשר אמיתי ועמוק יותר.

תהליך מקביל מתרחש בטיפול. וויניקוט טוען שכפי שיכולת ההורה לשרוד ביטויי כעס זעם ושנאה שמופנים אליו ע"י הפעוט הם תנאי הכרחי להתפתחות וגדילה, הרי שכדי ששינוי אמיתי יתרחש בטיפול, על המטפל להרשות למטופל לבטא רגשות אלה כלפיו, ולשרוד זאת. הוא אומר: "שינויים אמיתיים לא תלויים בעבודת פרשנות. הם תלויים ביכולת המטפל לשרוד את ההתקפות מצד המטופל, מבלי להגיב באיכות נקמנית."  

נ' עברה כמה קשרים טיפוליים משמעותיים, בכולם חזר הדפוס שהכירה מבית הוריה – הצורך לרצות, להיות נחמדה ואהובה, ואף פעם לא להעיז לסכן את הקשר בכעס או בתוקפנות ישירים, למרות  שלא פעם ביטאה תוקפנות סמויה, לא ישירה.

כשהגיעה לטיפולי, ההזמנה לבטא תוקפנות בעזרת מחוות והבעות גופניות וקוליות, החלה לשחרר משהו מההחזקה הכרונית שנבנתה מראשית חייה בכתפיים, גרון, סרעפת, זרועות, אגן רגליים, כדרך לא רק לעצור את ביטויי התוקפנות, הזעם ואף השנאה שחיו במרתפי גופה ונפשה, אלא אף לאלחש אותם. היא יכלה לתת לעצמה  לבעוט , להכות באגרופים לתוך כריות, לחבוט במחבט טניס, לבטא מילים תוקפניות כחלק מתרגיל, ואחר כך חשה הקלה וחיות רבה יותר. אך עדיין, בעומק,  היתה עסוקה בצורך לרצות אותי, בחרדה עמוקה בכל פעם שחשבה שהיתה "לא בסדר", ובפחד עמוק מקרבה אמיתית.

שינוי משמעותי ועמוק יותר התרחש אחרי שבאחת הפגישות, בתגובה לכשל אמפתי שלי, לכך שלא זכרתי ארוע חשוב שהתרחש בחייה באותם ימים, כעסה עלי, באמת. וצעקה עלי, באמת. לא כחלק מתרגיל. צרחה שאני עושה את עצמי שאיכפת לי, שאני סתם מציגה, שאי אפשר באמת לסמוך עלי, שעכשיו הוא רואה מי אני באמת. שבעצם אני בסופו של דבר עסוקה רק בעצמי, משתמשת בה, רק רוצה את הכסף שלה.

הזעם המפתיע שלה הקפיא וכיווץ אותי. לא ציפיתי לו. אבל באותו זמן היה לי ברור שמשהו חשוב ונכון קורה. שגם אם קשה, אפילו מבהיל, אני צריכה רק להמשיך לנשום, ולהמשיך להיות שם עבורה, במלואי. עם כל מה שמרגישה. ידעתי שהיא סוף סוף מאפשרת לי לחוות מעט ממה שחוותה כל פעם שאביה התפרץ עליה או אחיותיה באחד מהתקפי הזעם שלו. ויותר מכל – שהיא צריכה לדעת שהזעם שלה, שעד לאותו רגע לא איפשרה לאיש לפגוש- נסבל, לא הופך אותה למפלצת בלתי נסבלת, כמו שחשבה על עצמה.

לאט לאט היא נרגעה. אמרתי לה שאני ממש יכולה להבין  שכועסת  עלי על כך שלרגעים שמטתי אותה, שלא זכרתי ארוע כה חשוב בחייה. יכולתי להרגיש שמשהו חדש, לא מוכר, וגם לא צפוי קורה עבורה. ששתינו שרדנו...

חשוב לי להדגיש: מפגש עם הרגשות השליליים – תוקפנות, זעם, שנאה ותחושת מפלצתיות בעצמנו הם אחד האספקטים הקשים והבלתי נסבלים ביותר במסע הטיפולי. חוויה זו ודאי מוכרת למי שעבר מסע כזה  ולמי שליווה מטופלים שהעזו לגעת במחוזות אלה. לעולם לא נוכל להגזים אם נדגיש, שוב ושוב, את הקריטיות שבאופן שבו המטפל מציב את עצמו מול המטופל בעבודה על סוגיות אלה – עם חמלה, אמפתיה ויחס מכבד, בניסיון לעזור למטופל להבין את מקורות רגשותיו ואת האופן שהם באים לידי ביטוי, ובמתן רשות ועידוד לאפשר ביטוי מחודש של רגשות ומחוות אלה, שהפעם ייפגשו איכות אחרת של מבט, מגע, טון דיבור.   עמדה זו קריטית כיוון שאם המטופל שמעיז, כמו צב שמציץ משריון, להרשות לעצמו ביטוי מחודש, יפגוש שוב תגובה דומה ולו במקצת לזו שחווה בעבר - אפילו מידה קטנה של שיפוטיות, יש סיכוי שעצירת תנועה זו תוגבר. אם המטפל, בגלל הפגיעות וחוויות העבר שלו עצמו, יגיב באופן מגנה, סדיסטי או משפיל, הוא  למעשה ישחזר בכך את הדינאמיקה ההיסטורית שעצרה את התנועה .

כאמור, מרחב טיפולי בו משולבת התייחסות והפעלה גופנית – אנרגטית בתוך קשר שמאפשר מפגש עם והכלה את מגוון ביטויי הספקטרום האגרסיבי של המטופל, יכול לספק קרקע מחודשת לחקירה, החייאה, עיבוד, והעמקת האגרסיה הבריאה.

בימים אלה מתגבשת קבוצה לסדנא מתמשכת, שתחל מרצף של שמונה עד עשרה מפגשים ושתעסוק בסוגיות שקשורות בספקטרום התנועה האגרסיבית. בסדנא הקבוצה ומפגשים בין אישיים, בשילוב עבודה גופנית אקספרסיבית ועיבוד החומרים שיעלו מעבודה זו, ישמשו כמרחב לחקירה וטיפול בסוגיות שקשורות בכל ספקטרום התנועה האגרסיבית בעצמי ובתוך קשר, כמו יוזמה, הצבת גבול, אסרטיביות, כעס, זעם, כוחנות, אלימות, מיניות ואגרסיה  ועוד.

הסדנא תתקיים בקבוצה קטנה, של 6עד 01משתתפים, בימי שלישי בשעות  19:00 עד 22:30.  מחיר:275 ש"ח למפגש.

ההצטרפות לסדנא מותנית במפגש אישי עם המנחה.

הסדנא מתאימה גם בשילוב עם טיפול פרטני.

ב-20 ביולי, בשעות 9:30 עד 16:30 תתקיים סדנא שתעסוק בספקטרום התנועה האגרסיבית. סדנא זו , שתהיה התנסותית ודידקטית, מיועדת למי שמעוניין להכיר את הפרדיגמה שקשורה בספקטרום התנועה האגרסיבית, כמו גם למי שמעוניין להכיר את תחום העבודה טרם הצטרפותו לקבוצה.

מחיר: 400 ש"ח.

שתי הסדנאות תתקימנה ברח. חיים לבנון 91, רמת-אביב. פרטים בטל. 052-2870664.

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

בלוגים נוספים