צור קשר
...Loading...

לא, אני לא גיבורה אני אפילו לא קרובה ללהיות גיבורה - הבלוג של שירלי כהן

לא אשכח כמה פעמים אמרו לי במהלך ההתמודדות שלי עם סרטן השד:
תהיי חזקה. זה קטן עלייך.
את תעברי את זה כמו גדולה. את פייטרית, את גיבורה
ועוד שלל פנינים שאינם התיישבו בקנה אחד עם הכעס וחוסר האונים המשווע שחוויתי באותו זמן
.

זה נכון. בדרך-כלל יש בי צדדים מובהקים של חוזק ואופטימיות, אך האם אני במגע איתם כעת?

האם ברגע זה ממש אני רוצה להיות כל הדברים הגדולים הללו ששמו עליי?

לא בטוח.

למען האמת, כל מה שהתחשק לי לזמן-מה זה להיות חלשה. לנוח.
להתרפק על כתפו של אדם אהוב ולתת לגוף-נפש שלי את המרחב שהוא זקוק לו כדי לעכל ולהיות.

אז כן, מותר לי לבכות. מותר להתלונן. זה ממש בסדר לא להסכים ומותר לי למרוד!

למה לעזאזל שוללים ממני את הלגיטימציה לנזקקות ולכעס?

תבינו, מתחת לקרום הדק של השריון, שוכן לו פחד מבעית.

אני אינני זקוקה לשריון 'הכל יכולה', זה רק מגביל את חופש התנועה.
אני צריכה את המסוגלות שלכם להכיל גם את הצדדים הנזקקים והכואבים שלי, מבלי להיבהל.
מבלי לרצות לשנות אותם למשהו נסבל יותר עבורכם.

אני צריכה את זה בשבילי כדי שאוכל להתפרק בשקט.

להתפרק כדי להיבנות מחדש.

אם את רוצה לנצח את הסרטן, הם היו אומרים, את חייבת להיות חזקה תמיד.

האמנם?

תראו, אין לי מונופול על השלכות המיתוס הלא הגיוני הזה, שגורם לנשים רבות להרגיש רע עם עצמן.
גורם להן להרגיש אשמה וצער בשל מה שהן מרגישות באמת.

לכן יהיו שיסכימו בשלב מוקדם מידיי של המסע, ללבוש את הגלימה ולהיכנס לדמות הוונדר וומן שמשדרת בחיוך כוזב ועוצמה מאולצת שהכל בסדר.
שהדברים תחת שליטה. שאין לכם מה לדאוג לנו. שאנחנו אפילו מסתדרות לבד.

נדרשת המון המון אנרגיה כדי להשקיט את הסערה הפנימית המתחוללת בגוף, במקום פשוט לתת לה להיות ולחלוף מעצמה.
דבר שיוצר תשישות נפשית שאינה משאירה די מקום  למשאבים להתמודדות האמיתית.
יתרה מכך, זה מרגיש שמופקדת עלינו האחריות לשמור על היקרים לנו מפניו המבעיטות של פחד-המוות החוגג מעל ראשנו.
האמת? 

זאת בקשה כבדה למדיי.

זה גם מעניין, שעל פי עדויות של רופאים, נמצא דווקא שתוחלת החיים של נשים חולות קשה בסרטן השד, אשר נתנו ביטוי חזק להרגשת הדיכאון, לדאגה ולעוינות,
היתה גדולה יותר מאשר של נשים שהביעו מצוקה קלה וכניעות (מתוך: אהבה, רפואה ונסים. ד"ר ברני ס. סיגל).

אז נראה לי שהגיעה העת לתת דרור לרגשות האמיתיים שלנו לקבל ביטוי מלא וללא צנזורה,
על-מנת לפנות מקום לאנרגיה חדשה של תקווה, של מודעות ושל עשייה למלא את חלל גופנו ותודעתנו
.

במצב של אי-וודאות כה חשובה התקווה.

על-מנת להיות במקום של תקווה ואופטימיות, חשוב שנאפשר גם לקולות המפוחדים, הכועסים, המאוכזבים, העצובים, החלשים לקבל לגיטימציה מלאה ובעיקר חומלת להשמיע את קולם.

אז בואו נסכים לרגעים להסיר מעלינו את הגלימה ולאפשר לגוף לעוף מעצמו
מעבר לגבולות הפיסיים התוחמים אותו בשם ה'מקובלות' - אל עבר התקווה הלא נודעת.

אני מבקשת להזכיר לנו שזה ממש בסדר לא להיות גיבורות. זה לא הופך אותנו לחלשות, אלא לאנושיות.

מותר לנו להזדקק לאחר, להישען על כתפו ולכאוב.

שם, שם טמונה עוצמה שאין שניה לה.




בלוגים נוספים

לרקוד את התקיעות - הבלוג של שירלי כהן
הפער העמוק בין המשאלה לשינוי - לכוחו של הרגל הוא מצמית ומתסכל.
מבט אישי על ספר מרתק - הבלוג של אופיר קנטור
מתחשק לי לפתוח מעגל של גברים. מעגל של גברים מוכים. מוכים הדחקות. מוכי שליטה. מוכי אכזבה , ואבודים בעולם. לא פגשתי הרבה שהם לא כאלה , כולל אני....
הגוף כמשאב - הבלוג של שירלי כהן
הגוף הוא לא רק אתר הכאב. הגוף הוא גם מרכז העונג שלנו. "כיכר העיר" איתו אנחנו יוצאות לעולם ומתקשרות דרכו.