צור קשר
...Loading...

לא כל תחושה, ולא כל מחשבה - דורשת פעולה - הבלוג של גבריאל פולונסקי

הנבואה היונגיאנית - לא כל תחושה, ולא כל מחשבה - דורשת פעולה

בסוף השבוע ישבתי אצל חברים ועלתה שאלה, בעקבות שיחה עם חברה שקראה מאמרבו טוענים ש”המחשבה הראשונה שעולה לנו בראש היא בדרך כלל הדבר הנכון לנו לעשות, או מה שאנו באמת רוצים לעשות, בעיקר בעניין קבלת החלטות”. היא שאלה מה העמדה שלי בעניין ולא ממש ידעתי מה לענות. האמת, שממש לא ידעתי מה לענות. שהרי מצד אחד יש בזה המון, שהרי האינטואיציה שלנו אמורה להיות הדבר הכי בריא לנו, אבל מה עושים כשיש בלאגן פנימי, חוסר סדר, והעולם הפנימי מבולבל.

בעיקר לא ידעתי מה לענות שהרי מהמקום שאני בא ממנו, וההתמודדות של כמה שנים בהם חייתי טראומה ארוכה שנמשכה מבוקר ועד לילה, ויצרה הקשרים חולניים בראש ומחשבות ותוכן מפרק, אז מה שעלה בי, זה משהו אחר. דווקא היכולת להחזיק מצב לאורך זמן, בפנים, ולא להגיב לו, ובעצם לשים את עצמי במצב של חוסר אונים מול המציאות לאורך זמן מספיק כדי שהתשובה, או הפתרון, או ההחלטה שאקבל יהיו הבריאות לי יותר.

במצב של סכיזופראניה פרנואידית, שזה מצב המהול בפחד עצמתי רוב הזמן, והראש רק מחפש פיתרון או הסבר הגיוני למצב, וכשאין כזה בנמצא, אז התודעה מייצרת אותו, בין אם דרך חזיונות, מחשבות\ דמיונות, ריחות וקולות, המצב דרש ממני לקחת פרק זמן לא קצר, ובעצם שנים, בהם הייתי בטיפול, בליווי ועיגנתי את עצמי דרך תרגילים יומיומיים בבית.
אבל הבסיס לכל זה, ומה שאפשר את כל זה, היה להיכנס למצב של הכלת המציאות על כל המשתמע ממנה ולעגן את עצמי בחיים פשוטים, ומה זה אומר?
זה אומר עבודה מספיק מאתגרת כדי שלא ארגיש שאני שוקע בה במחשבות ותוכן פנימי הרסני, ומצד שני כזו שיכולה לכלכל אותי ולממן לי חיים המאפשרים לי לאכול בריא, ללמוד, לנהל אורך יום בריא, שיגרתי וקבוע. ובתוך כל זה, בעצם לדאוג בעיקר לישון בריא, לאכול בריא, ולנוע באופן שיגרתי כדי לא לשקוע בתעתועי התודעה וברגש עד לביהור איטי ונוקב של המציאות הנשקפת למולי.

העניין לא היה פשוט בכלל מיותר לציין, שהרי כשהמוח ניכנס לדפוס או ללופ מסויים, לפעמים קשה לעשות זום אאוט ולהבין שאתה בלופ. אבל התשובה שלי לשאלה ששאלנו בהתחלה היתה, שמהמקום שאני בא, אני לא יודע איך להתייחס לעניין המחשבה, שהרי חייתי תקופה ארוכה במצב שאני מתעלם כמעט לחלוטין ממה שאני מרגיש או חושב, ושקוע יותר בפעולות הפשוטות המאפשרות לי לייצר בסיס יציב, פשוט ובריא להתנהל דרכו ולהגיע לפיתרונות הנכונים לי ולמצבי. ואולי הדבר המאתגר ביותר בכל המצב הזה היה, לוותר על חלומות, על שאיפות ורצונות אישיים, לפעמים גאוותניים, ולהתמסר בעיוורון לכל הקשור להחלמתי, תוך כוונה שהחיים יביאו לי את שאני באמת צריך בהתאם ליכולות ההכלה ומצבי הנתון, קח שיגיע מה שבאמת נכון ומתאים.

זה כמו אם הייתי יכול לתאר את המצב בפן רוחני חצי מיסטי, הייתי אומר שאם אנחנו יצורים רוחניים בחוויה האנושית, ובעצם אנחנו מאגר אנרגטי או כדור אנרגיה הנימשך ממקום למקום ומחובר ליקום, אז הרעיון הוא לשחרר מכל הרצונות האישיים (אשר גוררים סבל מהרגע שהם עולים, שהרי רצון מצביע על החוסר שבאותו הרגע) ולהאמין שאני נימשך באופן טבעי אל השיעור הבא, שאותו לרוב, אני אפילו לא יכול לצפות, או לנחש אותו, שהרי אלו בעיקר חלקים פחות מפותחים אצלי השוכנים בתת המודע או מוחזקים כסתימה תחת איזו צלקת מהעבר. לשחרר משמעו להתבונן ולהכיר באמת כפי שהיא, להכיר בפצע או בהתמודדות לרמה עמוקה של אמת, שזה מה יש, ועם זה צריך לעבוד, אך לא נוכל לחבוש את הפצע, לנקות ולחטא אותו, עד שלא נישיר אליו מבט ונכיר בו.

אז בין אם המחשבה הראשונה שעולה ובין אם לא, אני אישית, רק לאחר שנמנעתי מלהקשיב לתודעה כדי להתבונן לאורך זמן מספיק במציאות באופן יחסית אובייקטיבי, כדי להבין מה קורה שם בכלל, ולמצוא לזה שפה, יכולתי לחזור בהדרגה ולהבין איך אני משתחרר לתוך האינטואיציה שלי באופן טבעי, ובאופן בו עולמי הסימבולי מעוגן באופן בונה לי ולסביבתי. הרעיון של עמידה בחוסר אונים מול המציאות הפך למשהו יותר טבעי, למשהו נינוח, כמו תמיד ניתן להתבונן זמן מספיק כדי להמשך בבוא הזמן לפעולה הבונה והלא מפרקת, בין אם זה קשור במערכות יחסים ובין אם זה קשור בראיונות עבודה, בפעולות הקשורות לקריירה או לאופן בוא אני מרכיב ומעצב לאט לאט את עולמי הפנימי והחיצוני.

ולמה אני מעלה את הנושא הזה לדיון? כי אני חושב שאחת ההתמודדויות היותר קשות בכל הקשור לעיוותי נפש ומיינד, בעיקר בעולם הפסיכיאטרי, קשור בקלות ה”אלרגנית” של התודעה לברוח למנגנון ההגנה הרגיל והמוכר, בעיקר כשהחלק בנפש שאמור לעבד את הסיטואציה באופן שונה, לא קיים, שהרי לא נגענו בו מעולם, או שהוא לא מפותח די הצורך להכיל את הסיטואציה אחרת וללמוד לרדת מברירת המחדל.

ומה היא ברירת המחדל? האמת שאפשר ממש להתייחס אליה כהתמכרות. שהרי ממני ומההתמודדות שלי המצב דרש להתעלם כליל מתחושות, מחשבות, חזיונות ורעיונות לא מעטים שהיו משחזרים מצבים הרסניים, בעיקר כלפי עצמי. ובמצבים של דיכאון, היה צורך להמשיך “לקום וללכת” כל יום מחדש, גם אם זה לים או לטיול רגלי כשכל הגוף והמחשבות אומרות לי שאין לי כוח לכלום, ובמצבים של מאניה יחסית, שזהו מצב משכר ברמת הסרוטונין והדופמין שהמוח מפריש כדי להרים את מצב התודעה למעלה, כמנגנון הגנה, הרבה פעמים המפצה על דימוי עצמי נמוך או על תחושת קטנות ואיום, המצב דרש לוותר על ה”היי” המטורף, ולנשום חזרה אל המקום של האמצע, ואף ללכת למיפגשים שיחזירו אותי למקום המאוזן, לשווה בין שווים, לא פחות טוב, ולא יותר טוב, גם כשהראש רק רצה לברוח רחוק ככל האפשר. ובמצבים של אישיות גבולית מתעתעת, בה הכי קל להתפרץ, לשבור את הכלים, או לדרוש מאחרים סביבי סיפוק שרק אני יכול למצוא לעצמי, המצב דרש לנשום ולהתבונן, או לחזור ולתקן, לחזור ולדבר ולברר גם כשאני בטוח שאני צודק ואני יודע, ולתת לעצמי הזדמנות להסתכל על המצב מזוית אחרת. או לדרוך על הגאווה ולבקש סליחה וללמוד ממה שקרה. יותר פשוט להגיד מלעשות זה בטוח, ולמען האמת, שלהחזיק מקום כזה כשאתה נמצא במקומות האפלים דורש עבודה עם הנפש, הגוף והרוח, כדי שהמערכת תיסתנכרן לאט ובשלימות יותר, אבל אין זה בלתי אפשרי, ולפעמים, ואם תשאלו אותי, תמיד, שווה להלחם על החיים. או אולי להכנע להם.



שבוע טוב ומפרה לכולם
גבריאל

גבריאל פולונסקי - מטפל, סופר, כותב ומלחין, שר, מצייר, כואב ומתענג, עצוב ושמח, גם סובל, וגם מתמודד, הכי קטן והכי גדול, לפעמים בינוני, סך הכל הולך בדרך.

שבוע טוב לכולם, שבוע אמיתי.    

עוד פרטים עלי תוכלו למצוא כאן 

גבריאל פולונסקי

בלוגים נוספים

לא מתחרט על רגע
הבלוג של גבריאל פולונסקי
הנבואה היונגיאנית - מעשה בענווה
הבלוג של גבריאל פולונסקי
להטיל עוגן - על החופש שבמיסגרת
הנבואה היונגיאנית - הבלוג של גבריאל פולונסקי