צור קשר
...Loading...

את לא צריכה לעשות כלום.. רק להיות

היא שוכבת על גבה, ראשה מונח על כפות ידיי. הנושא עליו אנחנו מתמקדות היום הוא עומס יתר וכאבי ראש.

אני מזמינה אותה לבדוק בכנות עד כמה מתאפשר לה, ברגע זה, להרפות ולאפשר לראשה לנוח על ידיי.

כדי לעודד את תשומת הלב להישאר בנוכחות ולא לברוח, אני מהדקת מדי פעם את אצבעותיי במגע עם ראשה. 

היא אומרת שקשה לה.

קשה להרפות. קשה לסמוך.

הלסת והמצח מתכווצים ומחזיקים. "למה כל כך קשה לי לשחרר? איך זה שאפילו לנוח אני לא מצליחה??"

תסכול וכעס עולים ומופנים כלפי עצמה.

שילוב מוכר של דפוס גופני-רגשי יחד עם דפוס מחשבתי של ביקורת.

ללא הפרדה, הם מגיעים בצמד עד שכמעט לא מתאפשרת הבחנה ביניהם.

הנוקשות ניכרת גם בגוף, גם ברגש, גם במחשבה.

בתגובה אמרתי ברכות: "אין שום-דבר שאת צריכה לעשות עכשיו. את לא צריכה לנוח, לא צריכה להרפות, לא צריכה כלום. כלום. רק להיות."

תוך שנייה הגיעו דמעות ראשונות, ואיתן האמירה: "אני מרגישה חסרת אונים".

הדמעות הבאות העידו על חיבור אמיתי לרגשות הנוכחים ואיחוד רגעי של גוף ורגש. המאבק יכל להירגע.

ושוב, כמו הנוקשות, גם ההתרככות ניכרת בגוף, ברגש, בחשיבה.

אור פניה בסיום המפגש הראה על אפשרות חדשה שנפתחה, ולו לרגע, בדיאלוג הפנימי.

והרגע הזה חשוב מאין כמוהו, כי הוא מלמד את המערכת השלמה שהיא אני שאפשר גם אחרת.

נכון, ללמד את הדפוסים שקיימות אפשרויות נוספות זה לא דבר שנעשה ברגע. ולא במפגש אחד. גם אין דרך אחת ללימוד וליישום.

מתסכל? אולי. אבל יש גם בשורה טובה כאן. כי עם התמסרות מלאה לדרך, עם התמדה ונחישות, הלמידה נעשית.

ומרגעים בודדים היא הולכת ומתרחבת... עולמות חדשים נפתחים בחיים והשינוי נעשה יציב ומתמשך.

בלוגים נוספים

"אני חושב משמע אני קיים" ?!
הבלוג של נועם מוסקל