צור קשר
...Loading...

לא מספיק טובה-הבלוג של רוני אריאל-עד

אנחנו נפגשות מידי שבוע . המפגשים סובבים קשר, תקשורת, הערכה וביטחון עצמי ,גבולות אישיים ויצירת זוגיות. המפגשים אחרי חגים הם עוצמתיים יותר עבורה. היות ובחגים הכל מועצם.

כל הפחדים, הצבת הגבולות, הקושי והכאב עומד למול עיניה. מוכן לצאת איתה לקרב על חייה.

התהליך הבא, הוא תהליך שנמשך כשנה, מתומצת ומרוכז. מפורסם באישור, פרטים שונו, על מנת לשמור על חסיון.

דיי, נמאס לי, כל אחד מגיע ומרשה לעצמו להיכנס לי לחיים היא אמרה בתחילת המפגש.

לכל אחד יש דעה על חיי הרווקות שלי, ואת יודעת מה הכי נורא היא אמרה, הכי נורא שאף אחד לא מתבייש להגיד לי את דעתו. וזה בכלל לא מעניין אותם מה אני מרגישה.

אני לא אשמה שאני בת 32 ואין לי  זוגיות.

אז כן, אני בת 32 ואני רווקה. אם למישהו יש בעיה עם זה הוא מוזמן לשים את דעתו בתא התלונות אצל אימי בבית, אני אקרא כשאגיע אליה לארוחת שישי.

אני שומעת שאת כועסת אמרתי.

היא נשמה עמוק ואמרה בקול חנוק, אני כבר לא יודעת מה אני, אני כועסת ואני מאוכזבת, אני בעיקר עצובה.

אני מבינה שהם דואגים לי, אבל מי רואה את זה שאני הכי דואגת לי?

למה הם חושבים שהדאגה הזו, שהם דואגים להשמיע לי בכל חג, שבת, אירוע, דווקא היא זו שתעזור לי למצוא זוגיות?

הדאגה שלהם מעיקה עלי, היא יושבת עלי כמו סלע על החזה ולא מאפשרת לי לנשום.

אני מרגישה שאני מאכזבת את ההורים שלי ואת הדודות שלי ואת כול העולם.

דיי!,  אז אני רווקה, אין לי זוגיות.

אבל מה זה מבטל את כל ההצלחות שלי?

למה לא מפרגנים לי על התואר השני שסיימתי בהצלחה? או על הקידום שקיבלתי? או על הדירה שרכשתי כשהייתי בת 29, על זה אף אחד לא מפרגן לי?!

כאילו להיות נשואה זה מה שיעשה אותי לטובה יותר?

את יודעת שאת טובה?היום?, השבוע?, החודש? שאלתי.

שקט שכיווץ לי את הבטן שרר במרחב החדר.

אני מניחה שכן , או שאולי לא?

אני לא יודעת, האמת.

אני שומעת שאת לא יודעת מה את מרגישה ואולי גם לא יודעת אם את טובה, אמרתי.

היא אישרה.

אני בגדול לא יודעת רוב הזמן.

מרוב שרציתי להצליח בפן המקצועי  שכחתי כמה דברים בדרך, אותי בין היתר.

מתי שכחת אותך?, את יודעת? שאלתי.

כן, נראה לי, היא אמרה.

לפני 5 שנים וחצי. הייתי במערכת יחסים ,היינו לקראת חתונה. אני הייתי בסוף התואר הראשון שלי.

הכל היה טוב  ונעים.היה לנו בטוח ומוכר יחד.

ואז איש ההיי טק האהוב שלי קיבל הצעה לעשות רילוקיישן לברלין, לשלוש שנים.

ההצעה הגיעה בזמן הכי לא נכון, גרנו יחד שנתיים, אני במכללה, עסוקה עם הלימודים שלי, כאשר אנחנו יודעים שבסוף התואר שלי נתחתן.

 זה פשוט היה לא צפוי ולא הסתדר לי עם התכניות שרקמנו שנינו.

פחדתי לנסוע, רציתי להישאר בארץ, להתחיל לעבוד , להתמקצע בתחומי, להתחתן, לעבור לדירה אחרת. אבל גם רציתי את זה איתו. הייתי מבולבלת.

אז הוא החליט ,בשביל שנינו.

הוא נסע.

נסע, והשאיר אותי כאן. לבד. עם הדירה, הכלבה שלנו, וחור בלב.

משהו בי נסע איתו. אולי האמונה, אולי האהבה, אולי הביטחון.

לא יודעת לדייק, אבל אני יודעת בוודאות, כשהוא נסע משהו בי הלך לאיבוד.

 הוא נסע והשאיר אותי לבד אחרי שש שנים של זוגיות , כל מה שנשאר לי זה מחשבות של:

אולי אני לא מספיק טובה.

אולי אני לא כזו מוצלחת כמו שחשבתי שאני.

אני לא מאמינה לעצמי ואני לא מאמינה לאף אחד, גם לא לבחורים הטובים שיש.

היא  חכמה, אינטליגנטית, רהוטה, שנונה, מצחיקה, גופה  נינוח, פניה ילדיות ויפות.

יש לה  מבט חכם בעיניים. של אחת שיודעת.

איזה מוזר חשבתי לי, היא נראית כ"כ יודעת, היא באמת יודעת, היא מנהלת שיחה בצורה מדהימה, מחוברת לרגש שלה, החשיבה שלה מדוייקת, הכל לכאורה מסודר אצלה בחיים למראית עין, והיא מרגישה שהיא לא יודעת כלום.

אם הכל היה אפשרי , מה היית רוצה לדעת עכשיו, שאלתי.

מה קורה עם האקס שלי היא שלפה במהרה.

הרגשתי כיווץ בלב  וקושי לנשום, אני זוכרת שחייכתי אליה . ועלתה בי מבוכה.

באמת.? שאלתי אותה.

כן!, באמת,  היא ענתה.

תמיד רציתי לדעת מה היה שם, אף פעם זה לא באמת דובר ביננו, הוא נסע ואני נשארתי פה.

קצת מאחור, אולי אפילו מחכה לו. שיחזור.

שמעתי שהייתה לו זוגיות, אני לא יודעת מה איתו היום. איפה הוא נמצא ומה הוא עושה.

אני מרגישה ששם יהיו לי תשובות.

חודש לאחר מכן.

נכנסה לחדר הטיפולים ,עם חיוך נבוך. התיישבה על מזרן בשקט.

התיישבתי מולה, בשקט גם כן.

עד שהרימה אלי את עיניה, חייכה ופרצה בבכי שקט.

הוא נשוי, לאותה אחת, הוא התחתן , לפני שנה, היא בהריון.

הבכי עלה וגבר.

ישבתי מולה, כואבת את כאבה. לפתע הרגשתי את הציפייה הגדולה ואת כאב הלב שהיא חווה.

היא חיכתה לו כל השנים שישוב לארץ, שישוב אליה.

הוא נסע כי היא הייתה מבולבלת, הוא החליט בשביל שניהם. ועכשיו הוא עם מישהי אחרת. זה באמת כואב.

בחרתי להמשיך להביט בה, למילים אין מקום עכשיו חשבתי לעצמי.

הרגשתי שהיא בוכה את כל השנים שהמתינה לו, את כל ההצקות של כולם, השאלות והחיטוטים.

את יודעת, אמרה לפתע, אני חושבת שאני אישה מעולה, הייתי חברה מאוד טובה שלו, הקשבתי לו, צחקתי איתו, אהבתי אותו, באמת אהבתי אותו והוא אהב אותי, מאוד.

אני כנראה לא אבין לעולם למה הוא בחר לנסוע ולהחליט בשביל שנינו, למה הוא לא חיכה שאני אעכל את הסיטואציה,ואולי אבחר להצטרף אליו.

אולי פשוט כדאי שאפסיק לחפש תשובות לשאלות שמעולם לא אקבל עליהן תשובות ואמשיך הלאה.

אני מבינה שכל הזמן הזה, חיכיתי לו, השוואתי את כולם אליו, אבל יותר השוואתי את עצמי, היום, למה שהייתי, כשהייתי איתו.

ואני כבר אחרת.

בחרתי בעצמי כשהתחלתי להגיע לכאן לתהליך.

אני יודעת שאני טובה ומוצלחת. אני יפה, ואני בת זוג טובה,  אני חכמה, ויש לי חברים שאוהבים אותי על מי שאני,

 כי אני ראויה, וכי מגיע לי את הטוב ביותר.

נכון הוא בחר ללכת.

אבל כמו שלמדתי כאן. זה לא אומר שכולם ילכו.

אני כן מאמינה בי.

ישבתי מולה מחייכת למול המילים הכ"כ חזקות שאמרה בשצף.

את בהחלט ראויה, ואת בהחלט טובה.

האדם היחיד שיכול לנטוש אותך היום הוא את, את עצמך.

כל עוד את נשארת איתך, את יכולה לעבור הכל.

מאז אותו חג, עברו שנתיים בדיוק.

כיום היא בזוגיות מאושרת, מתמודדת עם אתגרים  אחרים, כאלו שיש במערכת זוגית.

יודעת שהיא טובה וראויה.

כשזו נקודת המוצא שלה, יש לה הרבה יותר שקט לחיות ופניות לחוות אהבה.


הפחד מנטישה – קיים אצל כולנו, אצל חלק מאיתנו יותר ואצל חלק פחות.

אותו  פחד שיעזבו או שייפרדו. שנישאר לבד. 

לעיתים אותו פחד מונע את יצירת קשרים . מונע אינטימיות, אם כבר יש את האומץ להיכנס לקשר תמיד יגיע איזה מהלך לא מודע שיחבל באותו קשר וינציח את האמונה שקיימת בתוכך.

אני לא מספיק טוב/ה.

אני לא ראוי/ה

לא מגיע לי קשר בריא

אני אשאר לבד כל החיים

תמיד יעזבו אותי.

כל אחד מאיתנו מגיב לפחד זה בצורה אחרת, יש את מי שיבחר להכנס למערכות קשרים ולחבל בהן.

יש את מי שימנע מהכרויות  לגמרי.

יש את מי שיבחר פעם כמה חודשים להתנסות שוב בדייט בשביל לומר עשיתי.

יש את מי שיוצא/ת כמעט כל יום לדייט ומוצא/ת את מה לא נכון לו/ה בפרטנר.

בחן/ני את עצמך בעזרת השאלות הבאות.

האם אני מעז/ה לצאת לדייטים ולהיות אותנטי/ת בהם?

האם אחרי דייט אחד שלא עבד אני לוקח/ת חופש מדייטים?

 יש לי תרשימים בראש על איך קשר צריך להתנהל?

אני שופט/ת ומבקר/ת  על סמך נתונים יבשים?

כשאני יושב/ת בדייט, אני מחפש/ת את הפגמים שיש בו /בה?

כשאני יוצא/ת עם בחור/ה חדש/ה, אני משווה אותו לאקס/ית שלי?

האם אני מרגיש/ה לא ראוי/ה לזוגיות?

האם יש בתוכי אמונה שאני בן/בת זוג לא טובים?

האם אני מפחד/ת מפרידה כבר בתחילת הקשר?

אשמח לתגובות מכם. כאן או באופן פרטי, אם משפטים אלו  יצרו אצלך הזדהות. או פגשו את הסיפור שלך.

לכרטיס האישי שלי 

רוני אריאל עד - מובילה תהליכי זוגיות -מאמינה באהבה ובכך שכל אחד יכול ליצור זוגיות מטיבה ומדוייקת. השפע  קיים, אנחנו צריכים אך ורק לבחור לאן להביט.


בלוגים נוספים

ביטחון עצמי במערכות יחסים- הבלוג של רוני אריאל -עד
כשהלב מתחיל להיפתח, להקשר, לרצות. תפישת המציאות שלנו לגבי עצמנו וגם לגבי הקשר משתנה.
 קלילות בדייטים- הבלוג של רוני אריאל -עד
לאן הם נעלמים , החלקים הקלילים, כשאני יושבת מול מישהו בדייט?, קורה שם משהו, משהו מוזר.
תלות רגשית למה את כאן?- הבלוג של רוני אריאל -עד
ככל שהמילים מהדהדות בתוכי והחוויה מוטמעת בגופי, אני מרגישה איך אני הופכת נוזלית.