צור קשר
...Loading...

(לא) רק אהבה מביאה אהבה- הבלוג של יפעת פרס

כשאתם חושבים על המילה טיפול. מה עולה לכם?

פחד? בכי? זיכרונות רעים? התמודדות? חולשה? כאב?

ומה אם אגיד לכם—

אהבה.

"כשהמטופל שלי בגר, הוא לא היה יכול לשאת את ההכרה שהרגישות גורמת לך להיחשף לאימה שכזו, וניסה להשתיקה ואף למחוק אותה באמצעות שנאה, שרק גרמה להצטברות של קשיים. מגן של שנאה עמד כעת בינו לבין עצמו, והבקע הזה בלב הרגישות הפך בלתי נסבל: "אני קובר את הרגישות בשנאה, ובכל זאת, אין דבר שכואב לי יותר מהשנאה שבה אני קבור". מתוך העצמי הרגיש, מייקל אייגן.

דורון מגיע אליי כי הוא כועס. הוא כועס כל הזמן אבל כל זמן שהוא בשליטה זה לא מטריד אותו. הוא עובד קשה מאוד בלשלוט בכעס הזה. העניין הוא שזה לא תמיד מצליח. מידי פעם זה בורח לו. מידי פעם הוא מוצא את עצמו שואג על מישהו בעבודה או על אחד החברים שלו. לפעמים, כשהוא לבד הוא יכול להתרגז כל כך ולשבור משהו.

דורון מנהל יחסי שנאה עם הכעס שלו. הוא היה רוצה שאעזור לו להיפטר ממנו. הוא קורא הרבה ספרים רוחניים שמספרים לו איך בנאדם מאוזן אמור להיות. אני אמורה לשנוא את הכעס שלו יחד אתו, ולגרש אותו. להשמיד אותו. כך הוא יוכל להפוך להיות אדם חומל מלא באהבה, כמו בספרים. כמו שהם אומרים.

אני דווקא חושבת שהכעס הזה מעניין ואפילו יש לו תפקיד. נכון, לפעמים הוא לא ממושמע אבל זו לא סיבה לזרוק אותו.

כשאני מציעה את האפשרות לתת מקום לכעס הוא מסרב. "מה יצא לי מזה?" זו שאלה שאני שומעת שוב ושוב כשמדובר בכעס. כשכעסנו כילדים והכעס לא עשה את פעולתו בעולם—לא שינה, לא הפסיק את העוול, לא הועיל אלא להיפך, הביא לכעס עלינו, או לאשמה, או פשוט לא נשמע—אז הסקנו שאין למה לכעוס וכלאנו אותו. זה הצריך הרבה כוח ומאמץ, כעס הוא חייתי בבסיסו. כשכולאים אותו הוא מגלה את אופיו הפראי, הלא מאולף.

דורון השקיע המון מאמץ כל חייו לכלוא את הכעס והמחשבה לשחרר אותו מעוררת בהלה, ולא סתם. הוא יודע, הכעס יתנפל כמו חיה רעה וככזה הוא יכול להיות אלים עד מאוד, קטלני.

תחילה היינו צריכים להכיר במאמץ האדיר של ההחזקה הזו, ובעייפות שהיא מביאה. אחר כך להכיר בעובדה שלמרות כל המאמץ הכעס לא נעלם, הוא רק התחזק. הפך קשה יותר ויותר לשלוט בו. הכעס הוא שם ולא הולך לשום מקום.

אז איך כועסים בלי לשרוף? בלי להישרף?

לאט ובטוח. עם נשימה. עם הפסקה. עם עוד מישהו איתך. עם הקשבה. בתחושה שאפשר רק קצת ולעצור. ואפשר גם בדמיון. שם אפשר הרבה.

עכשיו הוא כועס איתי. הוא כועס את כל מה שלא כעס אף פעם. ולכעס הזה יש הרבה מה להגיד ולספר. הוא מסמן לנו את כל הפעמים שעברו את הגבול שלו, שעשו לו עוול, שחווה אי צדק. הכעס הופך למישהו חכם שאפשר להקשיב לו.

וכמעט בלי משים,

אהבה.

הוא כועס ופורק ומשתחרר מעול של שנים

והוא מתאהב.

עוד לפני שהוא מתאהב אני מרגישה שהוא מתרכך. הישיבה שלו מולי משתנה—הוא נינוח יותר, לפעמים בתנוחה של חצי שכיבה. הקול שלו כמו מאט ומעמיק. העיניים שלו מספרות לי איך הוא היום ואני נזכרת שבתחילת הדרך הסתכלתי בעיניו והרגשתי אותו רחוק. הוא מאפשר לי לראות. הוא מאפשר לי לדעת. הוא מאפשר לי קרבה.

היו לו חברות בעבר, הוא אפילו חושב שאהב חלק מהן, אבל הפעם הוא מאוהב. זה קצת מביך אותו כל הרוך הזה, והרצון להיות קרוב, והמחשבה על עתיד איתה. הלב שלו נפתח. יש משהו נעים שם באזור, בכלל כולם אומרים שנרגע קצת, שהשתנה.

הכעס עוד מגיע. בטח. הכעס עוד לעיתים לא מספיק מאולף בעיניו. הוא פחות מפחד ממנו, יותר מקשיב לו. יודע שזה התיקון של חייו.

הלב כמחסן—אנחנו מאחסנים רגשות וסוגרים. הרגשות נערמים. מתישהו אין שם אויר. אין יוצא ואין בא.

אם אפתח את הדלת להוציא אהבה, אולי יברח הכעס? אז אסגור... הם מתחילים לצעוק שם בפנים. חם להם ומחניק. מידי פעם חייבים לאוורר שם.. פותחים פתח קטן לאוויר—מי שאגרסיבי יותר, זה שעומד מאחורי הדלת ודוחף את כולם אחורה הוא זה שיוצא. לרוב זה יהיה כעס שרתח והפך לזעם. לעיתים זה יהיה דווקא הפחד שבחוסר חמצן הפך לחרדה... האהבה היא עדינה יותר, אין לה סיכוי מול כל הבריונים האלה. היא נשארת במחסן.

יש פחד לפתוח את דלת המחסן, כל הדברים עלולים ליפול לי על הראש. אז מה עושים?

איך הייתם מסדרים מחסן?

דבר ראשון הייתי מדליקה את האור, פותחת קצת את התריס. מתבוננת.

יש כעס שם, ושם, ושם.

ועצב פה מקופל בפינה.

וקצת טינה. וגועל מזמן, מזמן...

אה, וגם בושה שמנסה שלא יראו אותה.

אחד אחד, בסבלנות רבה, נוציא אותם לטיול אל מחוץ למחסן. נדאג שירגישו בטוחים. ניתן להם יד. נעזור להם כמו לאדם ששהה בחושך זמן רב ועיניו מסונוורות מהאור הבוהק.

כשיהיה קצת אויר שם ופחות לחוץ היא פתאום תבוא, עדינה וביישנית. בהתחלה היא תציץ מעבר למשקוף הדלת. העיניים שלה רכות, חומלות. אהבה. היא תצא אל השמש והצבע יחזור לפניה. הלחיים סמוקות מעט, חיוך ביישני.

כשהיא תרגיש שיש לה את הרשות היא תוכל לקבל צורה של התלהבות—היא תקפוץ באוויר ותגיד "תראו אותי, תראו!" אולי היא תיראה כמו התרגשות—לב דופק, עיניים נוצצות, או תשוקה, עם האנרגיה החיה הזורמת בכולה, העוצמה, והקול שצועק "אני רוצה, אני רוצה!"

כשהמחסן  מאוורר כולם יוצאים ונכנסים כאוות נפשם. כל הרגשות כולם.

"אתם עשויים לחשוב שאם תניחו לרגשות שלכם להיות שם, הם יתפתחו לממדים מפחידים או יצאו משליטתכם, אך תגלו שבדיוק ההפך קורה. הרגשות שלכם נעשים חזקים ומכאיבים יותר כשאר לא מאפשרים להם להיות שם. כשמניחים להם להיות שם, הם פותחים בשיחה אתכם, והשיחה הזו מובילה לשינוי כפי שתראו." כוחה של ההתמקדות,  אן ווייזר קורנל.

ואני רק אוסיף שלעיתים השינוי הזה מוליד אהבה.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

שמיים שחורים וכוכב - יפעת פרס
שרון יושבת מולי והיא רוצה למות. היא רוצה למות אבל במקום זה, או בנוסף, היא באה אליי.
בדיוק בגודל - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו שואפים להבין מה מהמשא שלנו, מה מהאחריות קשור בנו ובחיינו, ולהפריד זאת ממה שאיננו באחריותנו, שלקחנו עליו אחריות מוגזמת, מיותרת, לא לנו.
הדרך בחזרה לעצמי
הבלוג של יפעת פרס