צור קשר
...Loading...

לגעת ברגש - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן

כשהגעתי ללימודי הטיפול במגע בשיטת רוזן הרגשתי שהגעתי הביתה. הרעיון שאפשר לשים לב באמצעות כפות הידיים קסם לי מאוד. לשים לב במלוא מובן המילה: מהלב דרך השכמות, הזרועות ועד כפות הידיים. אני שמה את לבי בידיים, מתבוננת ומקשיבה, חשה בתנועות ובהתרחשויות בגוף, בתנועת הנשימה, במתח השרירי. ומבעד לתחושות הגופניות אני שמה לב לאדם, למי שאני נוגעת בה או בו.

היתה בי מוכנות גדולה ועמוקה להקשיב באופן הזה.

אלא ש... הייתי חוזרת מהסדנאות מותשת. מותשת מכל הרגשות שהתחוללו בחדר הלימוד, מהדרמות של האנשים... בשביל מה צריך את כל הרגשות האלה? למה אי אפשר לדלג עליהם?

משונה לומר, אבל קלטתי שאני לא באמת יודעת מה הם רגשות. זה אמור להיות ברור ומובן מאליו, הרי אני בן-אדם רגיש... אבל למעשה למדתי בחיי לעקוף את הרגשות. למדתי לדעת מה נכון, לחשוב את הדברים. להמנע מדרמות רגשיות. מסיבות שונות לא היה מקום בחיי לרגשות, במיוחד כאלה שנחשבים "שליליים" כמו כעס, קנאה וכד'. אותם לא רק שלא ביטאתי אלא לא הרגשתי.

אבל הם שם, הרגשות. במקום שיש בני אדם יש רגשות. גלויים או חבויים, בוטים או עדינים, סוערים או שקטים. לא הגיוניים, לא מסודרים, לא מאורגנים, לא צפויים. לעיתים צבעוניים ובהירים לעיתים כהים, עכורים, אפלים. רגשות הם חלק מהחיים, הם פרץ חיים, ואם אני רוצה באמת להקשיב לאדם אחר, עלי להיות מוכנה לחוש בהם, לשמוע אותם, כפי שהם, בלי לשנות, להתכחש, להסתיר, לעצור, לעשות אידאליזציה, אינטלקטואליזציה. להרגיש אותם בתוך עצמי, קודם כל. להרגיש אותם בגוף פתוח, לתת לתנועה שלהם מקום, לתת לצבעים שלהם לצבוע, ודרכם לעבור, להמשיך. כמו הגיבור באגדות הרוכב בלילה, בסערה, נכנס אל עובי היער הסבוך, מסתכן, אך לא מוותר וממשיך, בלי לדעת אם יצליח להגיע למחוז חפצו.

מכאן החל תהליך שאני יכולה לקרוא לו הרחבת הקיבולת של הכלי. הגוף שלי למד לשאת יותר תנועות רגש. למדתי להכיר בתנועות בגוף ולסבול אותן, ממש כך. להכיל ולסבול רגשות. להרגיש. וזה היה קשה. רגשות עזים היו עבורי סוף העולם. מי אמר שלא מתים מרגשות?!...
כילדים רגשות לעיתים קרובות אינם מובנים וקשים לשאת. אנחנו צריכים מישהו שיתווך עבורנו, יעזור לנו להכיל אותם, להבין, לווסת, לעכל, לעבור אותם ודרכם. בשביל זה אנחנו צריכים מישהו שמסוגל לשאת את הרגשות של עצמו ושלנו.
יותר מכך, כאשר רגש שלי נחווה כמאיים עבור אחרים הוא מאיים גם עלי, שכן הוא עלול להרחיק ממני את האחרים להם אני זקוקה, לגרום להם לכעוס עלי, לדחות אותי, להתעלם ממני. אני למדתי בילדותי שיש רגשות שמתקבלים ואחרים שלא מתקבלים. קבלתי חיזוקים על היותי קלה, שמחה ועליזה. התרגלתי לכך. ועכשיו, עם התעוררות רגשות נוספים התעוררו גם בושה, חרדת דחייה, פחד וכאב.

כשלמדתי להבחין ולקבל את תנועות הרגש בתוכי, התחלתי להבחין בהן גם בגוף המטופלים. עם הזמן שמתי לב שאני פוגשת בקליניקה מגוון וטווח גדול יותר ויותר של רגשות.
אני מביאה כאן שני מהלכים טיפוליים קצרים לדוגמא. הם לא לקוחים מטיפול אחד אלא משלבים כמה מהלכים אופייניים מטיפולים שונים:

דוגמא ראשונה:

ר. שוכב על הגב. היד שלי מונחת מתחת לגב התחתון. אני מבחינה שהשרירים הזוקפים מתוחים ושהגב אינו מונח על המיטה, כאילו הוא עושה מאמץ לא להתקרב אל היד שלי.
אני: (מפנה תשומת לב למקום המתוח) אני מרגישה כאן המון מתח. כאילו אתה נמנע מלהניח את הגב על המיטה, על היד שלי.  
ר.: (חש את עצמו וקולט) כן, עכשיו אני שם לב. אני מפחד להרפות. אני מרגיש את זה גם בגב וגם ברגליים.
אני: מה יקרה אם תרפה?
ר.: אני... ארגיש.
אני: תרגיש? מה?
ר.: אני ארגיש משהו... אולי זה אפילו משהו... נעים.
אני: משהו נעים?
ר.: כן, לא יודע מה...
(לא עולה משהו מסויים, ואני לא דוחפת לדעת. מחכה, לא רוצה להטיל השערות משלי, מתעניינת מה עוד יעלה מתוכו. חשה בתנועות המתרחשות באיזור השריר המחזיק, כאילו הגוף בוחן משהו. היד שלי מקשיבה לתנועות בלי להתערב, נוכחת במה שקורה. זהו רגע של דו-שיח גופני. ואז פתאום הוא אומר)
ר.: קורה משהו שאני לא מכיר. אני... אני מחזיק כי... אולי אני ארפה ולא יהיה שם אף אחד... ופתאום אני מבין שאני יכול להרפות לאט לאט ולהרגיש אם היד שלך שם. לא בבת אחת. לאט לאט.
אני: (שמה לב שהפנים שלו מתרככות וקורנות) זה מרגיש משמעותי. מה קורה?
ר.: חשבתי איך יהיה לצאת מכאן ככה, מוכן להרגיש... (חיוך מאיר)

דוגמא שניה:

מ. מספרת על ארוע שקרה השבוע. הקול רגוע, מאורגן, מאופק. הידיים שלי מונחות באיזור הכתפיים והצוואר ואני מרגישה שם המון מתח. אני משקפת לה את זה:
אני: כשאת מספרת הקול שלך נשמע רגוע אבל כאן (מסמנת את המתח בצוואר עם המגע
יש המון מתח. אני תוהה מה עוד יש כאן.
מ.: אני לא רוצה לבכות. בכיתי כבר מספיק השבוע.
אני: כן, מרגיש שאת מאוד מתאמצת כאן (שוב מסמנת במגע) לא לבכות.
מ.: (בטון כועס
כמה אפשר לבכות??
אני: כמה? (שרירי הצוואר מתאמצים עוד יותר. אני מעבירה יד ומקשיבה לסרעפת, היא מתוחה, משתתפת במאמץ. אני לא אומרת הרבה, נשארת עם השאלה כמה אפשר לבכות. ועולה בי: מי אומר כמה אפשר לבכות, מי מרשה לך או לא מרשה לך לבכות?... כפות הידיים שלי נמצאות איתה, לא לוחצות עליה, מחכות בסבלנות. עולה בי תמונה של ילדה כועסת בגן ילדים)
אני: את יודעת, עולה בי תמונה של ילדה כועסת בגן, שנשארת לשבת עם התיק שלה על הגב ולא מוכנה להוריד אותו. (אני מקשיבה, האם הגוף מגיב? כן, יש שינוי במתח, שרירי הצוואר מתכווצים ומתרפים לסירוגין, נשימה מהירה יותר בחזה, ואז אני רואה דמעה אחת בזווית העין.)
אני: הגוף מגיב. מה קורה?
מ.: (בטון חי ומלא רגש) אני כל כך כועסת! (עוד דמעות... תנועה גדולה עוברת בגוף) אני כועסת ולא נותנת לעצמי לכעוס וכועסת על עצמי שאני כועסת. אוף, כמה זה מעייף. (נשימה גדולה עוברת בגוף. היא צוחקת...)

רגשות מתבטאים בתנועה בגוף, או בעצירתה. מגוון תנועות הביטוי והעצירה, כמגוון הרגשות. הם אינם מיקשה אחת, לכל רגש יש תנועה שונה. לעיתים קרובות מטופלים אומרים שהם רוצים להשתחרר מהרגשות. להשתחרר? להרגיש זה משחרר. לתת לתנועה לעבור בגוף. רגש הוא תגובה. הוא מספר משהו בדרכו הלא-מילולית. דרך הרגשות אנחנו יכולים להבין מה קורה לנו, בחוץ, בפנים. כאן התיווך שהיינו צריכים כילדים, ולא תמיד היה לנו. כשאנחנו "תופסים" שלא בסדר להרגיש, נוצרים רגשות משניים של בושה, אשמה, פחד, אכזבה מעצמנו, אפילו יאוש. הם עוצרים את תנועת הרגשות הבסיסיים, מדכאים, מדחיקים, עוקפים, מתעלמים וכו'. אלא שהרגש לא נעלם, הוא נשאר שם, כלוא.

כשאני נוגעת בגוף אני נוגעת ברגש. באמצעות המגע נותנת אישור ומרחב מוגן לתנועה. במרחב הזה יש מקום לתנועה להשתנות, כמו גל, כמו קרחון שנמס, כמו אדמה שמתרככת עם הגשם, כמו מעין נובע... מתנועת העצירה המורגלת, אל תנועה חדשה. כשהגוף מתרכך הרגש משתנה. הבנה חדשה נולדת דרך השינוי הגופני.

את שיטת רוזן לומדים דרך לימוד עצמנו. אם לא הייתי קולטת את הקושי שלי עם רגשות ולומדת קודם כל להקשיב להם בתוך עצמי, לא הייתי מסוגלת להקשיב לרגשות המטופלים. היכולת שלי כמטפלת מתפתחת ככל שאני מתפתחת באופן אישי... בדרך הלימוד כל אחד נפגש עם המאפיינים והנטיות שלו ועמם הוא מתמודד. מעבר לטכניקה אנחנו לומדים להיות נוכחים, רגישים וקשובים לעצמנו ולאחרים, ומתוך כך להבין באופן ישיר וחוויתי את הקשר בין הגוף והרגש/נפש. לכן לימוד שיטת רוזן הוא דרך להתפתחות אישית ומקצועית עבור כל אדם ומטפל.

התחלתי לכתוב את הבלוג הזה מתוך נסיון לברר ולהבין במה אני נוגעת כשאני נוגעת בגוף. המגע ברגש דרך הגוף הוא אחד ההיבטים החשובים בעבודה הזו, שאני לא מפסיקה ללמוד ולהבין עוד ועוד.

למתעניינים להכיר וללמוד את שיטת רוזן לטיפול במגע, פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

מפגש התנסותי עם שיטת רוזן והעבודה שלי בטיפול במגע 
בכנס "פעימה משותפת" 
ב-26 ביולי 2018 יתקיים בתל אביב. להרשמה כאן

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 



רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


בלוגים נוספים

מה הגוף שלי מספר? - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
מה הגוף שלי מספר? מה מוחזק בו באמצעות השרירים מעבר להכרה?
השד בבקבוק: סיפור מתח - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
באותו היום הדייג לא העלה בחכתו דבר, והנה לקראת הערב, דג בקבוק. בקבוק? בשביל מה אני צריך בקבוק, אני רעב, לא צמא!
לגעת בשריון: האביר החופשי - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
לגעת בשריון: "כדי לגעת בשריון אנחנו צריכים לגעת באופן משולב בגוף, במחשבה וברגש, בתוך הקשר"