צור קשר
...Loading...

להיות או לא להיות! (?)

להיות או לא להיות? זו השאלה! (?)

שייקספיר במערכה השלישית פותח במונולוג ושואל את השאלה כשאלת חיים או מוות. 
אך האם השאלה היא לחיות או למות? 
או ניתן לקחת אותה ולשאול- לחיות? הכיצד? 
להיות או לא להיות? To be or not to be? 
להיות אל מול לעשות -  ?To be in doing or in being 

החיים של היום הם מהירים, מלאי גירויים, מלאי צבעים, צורות, תשוקות וחטאים. אנחנו רואים ביום אלפי אנשים, צריכים לעשות אלפי דברים ולעולם לא נצליח להיות ממוקדים בדבר אחד כי יש על כתפינו מיליון דאגות. 
אך האם אפשר להיות נוכחים ברגע? ברגע הזה באמת? ומה זה אומר להיות נוכח ברגע? 
ואולי אף הפוך? דבר הפחות ״אופנתי״ - אולי אני צריך לדעת להקטין את מידת הנוכחות שלי? את מידת הקשב שלי במקום מסויים? 

כשנולדה ביתי הראשונה מידת הנוכחות שלי הייתה בשיאה. כך, ללא מאמץ. גופי הכואב, המדהים והמחלים נתן את פעימותיו בכל שנייה נתונה,
אם רציתי בזה ואם פחות. הגוף נכח, בכאב, בשינוי, בהחלמה, בפרצי האוקסיטוצין, האדרנלין ובאהבה. 
אני זוכרת את עצמי קופצת על כדור במשך ימים ולילות ארוכים. קופצת ומתאהבת, מאוהבת. 
שום דבר אחר לא עניין אותי, לא פרץ את הבועה הנפלאה של הרגע הזה. 
הרגע הזה של אמא טרייה שכל משימת חייה היה להתאהב. כך שעות קפצתי ללא מאמץ, עוצמת עיניים, פותחת ומסתכלת עליה, כמה היא יפה, כמה שלווה, כמה הרגע הזה מושלם. 
וכמה הרגע הזה היה ללא מאמץ. אם לשים יד על הלב אלו היו החודשים (אולי חודשיים) שבאופן טבעי הייתי בנוכחות מלאה. בקשב מלא, ללא מאמץ. 
משהו קדום ממני התמסר לתנועה של האימהות, הענקה, הקשבה והכלה שגרמה לי להיות ברגע. לחיות בכאן ועכשיו ולסנן את כל קולות החוץ. 

אך, פתאום - בום ! טראח! מה קרה?! הבלון התפוצץ הבלון נקרע! 
כפי שכל בלון מגיע זמנו, אם בניפוץ או אם אזל לו האוויר, כך גם קרה גם לדיאדה היפה שלי ושל ביתי. 
שלושה חודשי חסד עברו וקולות החוץ היו חזקים לסינון. 
הנוכחות של הרגע הופרע עם הצריך של אחר כך. קולות העולם החיצוני ניפצו את הבועה וקראו לי לעשות, להיות בדויינג (doing) , הרי אימהות אינה עשייה (do) מספקת... 
הקלות שבה יכולתי להינכח ברגע (be) נעלמה כלא הייתה וחזרתי "לעשות את הלהיות" (To do being). 
להאבק בקולות הרקע שלא נתנו לי להיות ברגע הזה. אם זה לחזור לעבוד, לעשות כלים או לתת דין בחשבון לרגשי האמהות המתגבשים בתוכי - דוד ביקורת, גברת אשמה ומר חרדה.  
הלהיות חזר להיות קשה.
העולם קורא לנו להיות יצרנים, להיות בעשייה מתמדת ללא יכולת מנוחה. גם כשאנחנו חושבים שאנחנו נחים (״אני נח מול הטלויזיה״) אנחנו מוסיפים עומס למוח ההיפראקטיבי שלנו. 

אז מה זה להיות נוכח ברגע הזה? 
נסו משחק קצר עם עצמכם - שבו רגע ותקשיבו ל-3 קולות רקע. 
מה הם? 
מטוס. ציפור. צופר מכונית. 
עכשיו קחו את הקשב לנשימה שלכם. 
ספרו 3 נשימות. 
עכשיו קחו את הקשב ומקדו אותו בחדר. מה יש במרחב בו אתם נוכחים? עצמו עיניים (אפשר גם לא) ותנו לעצמכם להרגיש נקודות השקה של הגוף עם החפצים השונים. (ספה, כרית, מזרן, שולחן או רצפה) 
עכשיו קחו את הקשב צעד אחד פנימה. הרגישו את גופכם מקודקד הראש עד כפות הרגליים. 
הצלחתם? אלופים!!! 
לא הצלחתם? וודאי... יש כל כך הרבה קולות רקע. המוח שלכם קופץ ללא הפסקה והחוץ לא מפסיק לזלוג אליכם. זה טבעי!
זו תנועה שצורכת אימון בדיוק כמו שריר. 
אך כן, הצלחתם לרגע, אולי אף לשנייה להיות בנוכחות קשובה יותר ממה שהייתה. 

ומה זה נותן לי?
הנוכחות ברגע הזה הינה מיקוד הקשב. משחק הקשב שבו אנו יכולים למקד ולהרגיע את המיינד, את הגוף. 
כמו ווסת אותו אני בוחר באופן מודע להגביר, להגביר את תשומת הלב, פנימה, לרגע הנוכחי, לגוף. 
המוח שלנו כמנגנון הישרדותי אינו מפסיק לרגע. 
אך אולי זה יותר מידי? 
אנחנו כל הזמן עסוקים בעבר, בעתיד ובפנטזיה, ובכך מפספסים את הרגע הזה. הרגע הזה הוא לא יחזור לעולם. הנה הוא היה וכבר חלף. אם נתאמן בלמקד את הקשב שלנו נצליח לחיות חיים מלאים יותר. לחוות רגעי אהבה אבסולוטית. להיות ברגעי האושר ובאמת לתפוס אותם. 
וכן, גם בכאב ובעצב, גם להם יופי ותפקיד משלהם.  

ומה אם אני לא רוצה להיות נוכח? 
כן, גם זה מותר. פחות מדובר ופחות ״אופנתי״ לעסוק בכך. אך אני חושבת שצריך לתת את הזכות להמעיט נוכחות ולא לבקר על כך.
 
בוקר אחד יצא בעלי מהבית לקראת ישיבה חשובה שחשש ממנה נורא. לא הנושא העסיק אותו אלא התגובה הגופנפשית שלו בזמן ולאחר הישיבה. 
בקלות דעת אמרתי לו ״אז תנכח פחות!״
לא רק שלא הקלתי אלא זרקתי זרדים למדורה. 
״מאמי תודה אבל אני לא יכול לא להיות נוכח שם...״ 
(כן הוא חמוד כזה שגם עונה לי בצורה עדינה ואוהבת למרות שבטח רצה להטיח את ראשי בקיר). 
אך כן, לפעמים הסערה גדולה מידי, החרדה קרבה לבוא ולפעמים אנחנו חרדים מהחרדה כי הדבר כל כך נוגע בנו שאנו מפחדים מהתגובה. 
אז מותר ואף רצוי! מיקוד הקשב ברעשי החוץ
יכול מאוד לעזור ולהפחית נוכחות, להפחית עוררות. 

ומה זה נותן?
פחות תגבותיות, רגשית ופיסית. זה יכול לעזור במצבים בהם יש חוסר שליטה על הגוף. כמו בהתקפי חרדה או מכאובים גופניים. 

נחזור רגע לאימהות שלי, הרגע הראשוני ביותר באימהות שלי - בו אני כמו חייה, לביאה, שואגת מכאב ומתחננת מבתי שתצא מתוך גופי אל אוויר העולם. זהו כאב בלתי נסבל, והיו רגעים אם לא שעות שטיילתי במודעות שלי בעולמות מקבילים כי לא יכולתי לשאת את הנוכחות של הגוף הכואב ברגע הזה. 


אז להיות או לא להיות? אני חושבת שזו שאלה. 
וצריך וכדאי לשאול אותה בכל רגע נתון. 
ואין לבקר אותה אם התשובה לכאן או לכאן אלא לתת לעצמנו את היכולת להתבונן ולספק את העצמי הזה. לתת לעצמנו לנוח, להרפות, להירגע וגם להתנתק, להתמקד ולהתפקס. העיקר שנעשה זאת ללא שיפוטיות בקבלה ואהבה כלפי עצמנו. 


?הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה"
הֲטוֹב טוֹב לְאָדָם לָשֵׂאת דּוּמָם וְלִסְבּוֹל
כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶ,
אוֹ הֵחָלֵץ עֲלֵיהֶם וְלָשׂוּם קֵץ אֶל כֻּלָּמוֹ
?"פַּעַם אֶחָת

תרגומו של יהודה ליב גורדון.


נריה גולד שילד - אישה, אמא, מאמינה בתנועת הריפוי הטבעית והאותנטית של הגופנפש שלנו.  מטפלת בפסיכותרפיה גופנית התייחסותית בשילוב טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT  מהגל השלישי- משולב מיינדפולנס).  



בלוגים נוספים

מבט אישי על ספר מרתק - הבלוג של אופיר קנטור
מתחשק לי לפתוח מעגל של גברים. מעגל של גברים מוכים. מוכים הדחקות. מוכי שליטה. מוכי אכזבה , ואבודים בעולם. לא פגשתי הרבה שהם לא כאלה , כולל אני....
נשים בוחרות בעצמן
כאשה, מזרחית, מחלימה מסרטן השד ופסיכותרפיסטית גופנית, אני ערה במיוחד למיקומן המוכפף של נשים המרגישות שדימוין העצמי והגופני נרמס