צור קשר
...Loading...

להפוך את הרָע לרֵעַ -הבלוג של אורטל בן עטר

סליחה דרך הגוף

קצב דיבורה של דנה מהיר והיא  איננה מצליחה לקחת נשימה בין סיפור אחד לאחר.

כשהיא מתארת את סדר יומה הוא גדוש במשימות ונדמה שמיום ליום כמות האחריות גדלה.

לקליניקה היא מגיעה כי חשה שאיננה יכולה עוד לעמוד בכל הלחץ הזה, גופה מכווץ, דחוס, תנועות רגליה מביעות אי נוחות

ומבעד לענייה משתקפת תחושה של חוסר אונים.

היא רוצה להירגע, פוחדת שיום יבוא וגופה יקרוס, אך איננה מצליחה לוותר על שום משימה בחייה

הכל נראה כל כך חשוב ואם לא היא אז מי?

להצעתי לנסות לתת לגוף מעט לנוח, היא מגיבה בהתלהבות.

אני מזמינה אותה לשכב על המזרן, לנשום ולהרפות עד כמה שאפשר, תוך כמה שניות מתחילות מליון מחשבות

על מה שיהיה, ועל מה שהיה, על הכל חוץ מעל הרגע הזה.

הפער בין המחשבה על רגע המנוחה המיוחל לבין הגוף שאינו מצליח להרפות ניכר ודנה מתחילה לחוש כעס,

אני שואלת על מה הכעס? והיא עונה שהגוף אינו מבין מדוע צריך לנוח, הוא רוצה כבר לקום "הספיק לו" היא אומרת.

אני מבקשת ממנה עוד רגע להחזיק את הסיטואציה ומאפשרת לשתינו להקשיב דרך הגוף מה מנוחה מסמלת עבורה כשתוך כדי אני מזכירה לה להמשיך להיות בקשר עם הנשימה.

עכשיו התחושה משתנה לאשמה "למה אני לא מצליחה לנוח?", היא שואלת ונראה כי בתוכה מתחוללת מלחמה.

היא והחלק בתוכה שמתקשה לעצור,  אויבים עכשיו,

אני מבקשת ממנה לתת לאותו חלק  מקום, לנסות להזמין אותו רגע להיות.

דנה נראית לרגע  מהורהרת אינה מבינה למה אני מתכוונת  כל חייה ניסתה ל"היפטר" מתחושות לא נעימות והנה אני מבקשת ממנה להזמין אותן דווקא להיות.

היא מוכנה לנסות ועוצמת את ענייה, דמעות מתחילות לזלוג… ועולה זיכרון

תמונה מבית ילדותה, היא הבכורה מבין ארבעת אחיה, אמה מפרנסת את הבית,

אביה נפטר כשהיתה בגיל 12. שגרת יומה היא דאגה וטיפול באחיה כולם תלויים בה ואך ורק בה.

כתפייה נסגרות ונראות  כמגוננות על לבה, נשימתה הופכת שטחית, ואני שם איתה

אינני יכולה להתעלם מגופה שלא מפסיק לנוע ולספר על חוויתו  כשאני שואלת אותה מה הרגש שעולה כרגע,

היא מתארת תחושה של דחק, אחריות שאיננה בשלה לקחת.

"אם הכל היה אפשרי מה היית רוצה לעשות?" אני שואלת

"אני רק רוצה ללכת לים עם חברות ולעשות דברים שילדים בגילי  עושים…"  

שתינו מרגישות את העצב על עצמה על מה שהיה ועל מה שלא יכל להיות..

גופה למד להבין שאם ינוח וירפה הוא עלול להרגיש את הכמיהות והחלומות- להם אין מקום,

היא איננה מכירה את עצמה כאדם ללא  אחריות, מי תהיה כשתפגוש את החופש.

כשאנו מתבוננות יחד על הסיבה שגופה איננו מצליח לנוח,העצב הופך להבנה.

בתוכה מתעוררת חמלה כלפי אותה ילדה שאיבדה את עצמה למען האחר…

כעת היא וגופה קרובים יותר ומבעד לרחשי מלחמתה הפנימית ניתן לשמוע גם קולות נוספים.

זהו זמן של פיוס.

*חלק מהפרטים שונו לצורך הגנה על פרטיות המטופלת

זה הבלוג הראשון שלי והוא נוצר מתוך הרהורי לב  שמגיעים מדי שנה בחודשיים האלה על משמעותה של סליחה.

אני זוכרת שתמיד מצאתי את עצמי מהרהרת במושג סליחה ומשמעותו, כשהיינו צריכים להתחיל לבקש סליחות לפני יום כיפור הייתי מוצאת את עצמי תוהה

האם באמת הצלחתי לחוש שאני אכן מצטערת ולקבל בשלמות  את סליחתם של אחרים.

וכי איך ייתכן הדבר?

רק מפני שראשי מבין שעליו לבקש סליחה אוכל באמת גם להרגיש אותה?

היום אני מבינה שסליחה זו דרך ועליי לעבור בתוך כל ההסתעפויות שהדרך הזאת מזמינה,

חלק מאותן הסתעפויות הן הקושי לגעת ברגשות כמו פחד, כעס ועצב ולאפשר להם ביטוי, לרוב כשזה אינו קורה הסליחה בתוכי מרגישה כחלקית.

להפוך את הרָע לרֵעַ זה משפט ששמעתי לפני שנים ממורה חכם ואותו משפט השפיע עליי לנצח כאדם וכמטפלת,

הוא גרם לי להבין כי אנו לא צריכים לגנות או להדחיק או להסתיר את צדנו האפל אלא להקשיב לו ולכל אותן סיבות שבגללן הוא נוצר, ויש לו כמה טובות!

כשתהליך של סליחה קורה בחדר הטיפולים אני חשה את רגעי החסד האלו שבהם אתה לא שואל שאלות,

שאין חשיבות לפירוש והגוף יודע  שהוא איננו לבד.

ברגעים האלו כל המישורים מתחברים לנקודה אחת של אחדות.

גם אתכם מלווים הרהורים מהסוג הזה בחודש הסליחות ובכלל?

אם כן מוזמנים לשתף כאן גם!

 אורטל בן עטר הינה פסיכותרפיסטית גופנית,מטפלת פרטנית ומלווה תהליכי התפתחות בקליניקה ברחובות ותל אביב.

מאמינה כי גופנו הוא מקור לידע ותבונה רבה וכי דרך הכרה בהתנסות הגופנית שלנו בעולם יש באפשרותנו

לגדול ולהתפתח לעבר חיים מלאים וחופשיים יותר. 

לעוד עליי ועל הגישה שלי מוזמנים להציץ בדף שלי https://www.facebook.com/ortaltherapy/

לפרטים וקביעת פגישה-0509036199

לכרטיס המטפלת של אורטל לחץ כאן


בלוגים נוספים