צור קשר
...Loading...

להרפות או לא להרפות - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן

לשבת בצל עצי הדקל על חוף חול מוזהב, ים כחול, שמי אינסוף... לנוח, להפסיק להתאמץ, איזה חלום... כן, אם הייתי שם, עם הבריזה והשקט וריח הים, הייתי מרפה...
אבל, האם הייתי רוצה להרפות כאן? עכשיו? אל חיי יום יום עמוסים בטירוף, מלאי לחצים, עמוסי חרדות, מתישים?
לכאורה כן. אנשים מגיעים לטיפול ואומרים שהם רוצים לנוח מהמאמץ האדיר לתפקד בחיי היומיום. אבל כשהם שוכבים על מיטת הטיפולים הגוף ממשיך להחזיק (כמו שתיארתי בבלוג הקודם). כשאני בודקת בזהירות האם אפשר להניח את הגוף, להרפות, לנוח ממאמץ שאינו נחוץ ברגע זה בטיפול, עולים לעיתים קרובות עייפות, כאבים, חרדות, רגשות, בלבול, פיזור, חוסר שליטה...

כן, נדמה שהרפייה היא עונג, אבל הרפייה היא לפעמים כמו תיבת פנדורה. ברגע שאנחנו מרפים מהמאמץ להחזיק, עולה כל מה שהדחקנו על מנת לשרוד ולתפקד בחיי היומיום, ואז אנחנו מרגישים מה יש בתוכנו ומסביבנו – וזה לא תמיד קל ונעים. אנחנו מרפים כדי לנוח והנה – עולה כאוס.

כשאני מגויסת לטפל בטרדות היומיום, אני משנסת מותניים, מחזיקה מעמד, נושאת בעול. כל הביטויים האלה מופיעים כמתח שרירי באיזורי גוף שונים (מותניים, גב תחתון, כתפיים, צוואר ועוד...) כך צריך על מנת לפעול ולהתמודד עם קשיים. מאמץ הגיוס ממקד את הפעולות שלי ומונע ממני להרגיש עד כמה קשה לי. אני מתפקדת כמו בסוג של מלחמה, מאבק קיומי. ובמלחמה כמו במלחמה, אי אפשר לתפקד ביעילות ולהגן על עצמי מהצפה רגשית אם אינני דרוכה ומוגנת. אי אפשר, וגם לא נכון להרפות במצב כזה.

אז למה לנו בכלל להרפות אם אנחנו יותר מוגנים כשאנחנו מגוייסים ומחזיקים?

קודם כל, אנחנו לא צריכים להרפות אם יש סיבה להיות מוחזקים ומוגנים! מדובר על הרפייה במידה והתנאים מאפשרים. לפני שנים, באחת מסדנאות ההעמקה עם מריון רוזן עלתה בי התובנה שעדיין לא יצאתי מהמקלט מאז מלחמת ששת הימים. יותר מארבעים שנה חלפו מאז, ומשהו בגוף עדיין ישב מכווץ ומבוהל כמו הילדה הקטנה בת החמש. באותן נסיבות מיטיבות יכולתי לפגוש את ההחזקה העמוקה בתוכי, ופתאום קלטתי שהיא איננה נחוצה יותר, אני לא חייבת להמשיך לשבת במקלט. רווחה ונשימה הגיעו עם התובנה ואיפשרו שינוי עמוק. כל כך הרבה מאמץ השקעתי מבלי-דעת בהשארות במקלט הפנימי, ועכשיו יכולתי להתמסר לדברים נוספים. 
[ואני ערה לכך שיש בינינו שנכנסים ויוצאים למקלט באופן יומיומי, ומה זה אומר...]

כאשר התנאים מאפשרים עדיף להרפות, מפני שמערכת הגוף-נפש שלנו מותשת ונשחקת מלהיות במצב מגויס כל הזמן. אפילו חיילים נחים לפעמים... לעיתים קרובות כשאני מתבוננת במטופלים על מיטת הטיפולים עולה בי הדימוי של חייל שנח בקרב עם המגן וכלי הנשק. נח ערוך ודרוך, עם כל החבילה... לעת מצוא גם זה סוג של מנוחה... חשוב להרפות מידי פעם כדי לחדש כוחות פיזיים ונפשיים, אחרת אנחנו מכלים את כוחותינו, חווים כאבים, מחלות, סטרס, חרדות, דכאון. הגוף והנפש נחלשים. המערכת החיסונית נחלשת. המשאבים מדלדלים. אנחנו מרגישים מותשים וחסרי כוחות לדברים שהיינו רוצים לממש בחיים שלנו. 

כשאנחנו מחזיקים בכח אנחנו מרגישים חזקים, אבל מה שנדמה לנו ככח הוא בעצם מאמץ. והמאמץ מנתק אותנו מהרגשות, מנתק אותנו מהחוויה ברגע.
זוהי תובנה חשובה. נדמה לנו שאם נרפה מהמאמץ נהיה חלשים, אבל למעשה, אם נרפה מהמאמץ כוחותינו ישובו אלינו!

ולהרפייה יש השלכות נוספות.

כשהשרירים עסוקים בהחזקה באופן קבוע הם אינם פנויים לתנועה חופשית. אנחנו מקובעים בתפיסה הפיזית וגם בתפיסה הנפשית, רגשית, מחשבתית.  
כשאנחנו מרפים מתאפשר חידוש ושינוי: תנועה חופשית, רשמים חדשים נקלטים. התפתחות, שינוי, צמיחה, באים דוקא באותם רגעים בהם אנחנו עוזבים את המוכר והידוע.

הרפייה כרוכה בויתור על שליטה. זו כנראה אחת הסיבות המרכזיות שמטופלים אומרים לפעמים: אין לי כח להרפות. אין לי כח להתמודד עם מה שעולה כשאני מרפה משליטה: הלא ידוע, אי הודאות, הרגשות המציפים, האימה הקיומית. אני מעדיפה להחזיק עצמי מצומצמת, מאומצת - ולהרגיש שליטה.

אז איך אפשר להרפות?

למעשה, אנחנו לא בדיוק יכולים להרפות באופן ישיר. הרפייה קורית. מתאפשרת. אי אפשר "לנסות להרפות". הנסיון הוא פעולה, פעולה היא מאמץ ואי אפשר להתאמץ ולהפסיק להתאמץ באותו זמן.
המערכת שלנו מרפה כשהיא חשה בטחון. אנחנו מרפים אל סביבה שמרגישה בטוחה. זו חלק מחוכמת הגוף-נפש שלנו. כאשר יש תנאים בטוחים אנחנו יכולים לנוח לתוכם. ומה הם תנאים בטוחים? באופן בסיסי המיכל הבטוח היסודי אחרי הרחם הוא המגע של אמא, מגע ההורים, המטפלים. אם המגע טוב דיו, התינוק יכול להרפות ופשוט להיות. אם לא, הוא מחזיק את עצמו בכוחות עצמו, דרוך אל הדמות המטפלת, אל הלא נודע המאיים מסביב. כמטפלים אנחנו מנסים ליצור סביבה בטוחה עבור המטופלים. בטיפול במגע, גם המגע עצמו מאפשר בטחון: מגע מקשיב, נוכח, פוגש את המטופל במקום בו הוא מחזיק ונמצא איתו שם בלי שיפוט, בלי ציפייה, בלי אג'נדה לשינוי. המגע הבטוח לא דורש הרפייה אלא בודק ברגישות בדו-שיח (פיזי ומילולי) עם המטופל האם הרפייה אפשרית, ובאיזו מידה.
כשהמערכת מזהה שאכן בטוח מסביב, ההרפייה מתרחשת. כל עוד אין חווית בטחון הגוף ימשיך להחזיק – ובצדק. הרבה פעמים מטופלים אומרים: אני מנסה להרפות ולא מצליחה. ברור, הרי אם הגוף חש בסכנה או באי נוחיות, הוא לא יכול להרפות! ולפעמים גם אם המטופלים יודעים בשכלם שהסביבה בטוחה, הגוף עדיין חי את סכנות העבר. אי אפשר לשכנע אותו במילים, הוא צריך לחוש ולחוות את הבטחון, וזה תהליך שיכול לקחת זמן.

כשהשרירים מתרפים הם מתרחבים, מתארכים, מתגמשים. הנשימה מופיעה מלאה וטבעית. תנועה חופשית מתאפשרת. במונחי רייך, אולי אפשר לראות בהרפייה הינמסות של השריון השרירי המגביל את התנועה והתפיסה שלנו. כשאני מרפה אני מתרחבת אל מעבר לגבולות ההחזקה המורגלת. מריון רוזן דיברה על האפשרות להפוך מחסומים לאפשרויות. התנועה החופשית מביאה לידי ביטוי את הרצונות והיכולות שלנו, את הפוטנציאל הגנוז בנו. אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו.

וכאן הסוד והמסתורין שבהרפייה: לא כוחי ועוצם ידי עושים את החיל הזה, כפי שכתוב בספר דברים  פרק ח' פסוק יז: "וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". אנחנו מרפים אל משהו. כל עוד אנחנו חיים רק בתפיסה של "כוחנו ועוצם ידנו", משהו בנו ממשיך להחזיק. מה שמאפשר את ההרפייה - ואני לא מתכוונת כאן בהכרח במובן הדתי – הוא החוויה שיש משהו רחב וגדול ממני שמכיל אותי, ואליו אני יכולה להרפות. ההחזקה הבטוחה של ההורה או המטפלת מתווכת את האפשרות להתמסר אל מה שמעבר, להיות בקשר עם מה שגדול ממני. הרפייה עמוקה מאפשרת לנו הרחבה של התודעה.

אז... להרפות או לא להרפות?

זו השאלה... המצב המיטיב הוא כאשר אנחנו מגיבים בהתאם למציאות חיינו, בויסות וגמישות בין כיווץ והרפייה, שילוב של השניים. כיווץ כשצריך, הרפייה כשאפשר. פעימת חיים. כיווץ מאפשר פעולה והגנה. הרפייה מאפשרת קשר עם המשאבים העמוקים שלנו שמזינים, מרפאים, מחכימים, מפתחים, מצמיחים, ואולי הנפלא מכל – מפתיעים אותנו. 

תודה לאמנית דבורית בן שאול על הזכות להוסיף כאן את התמונה שלה – "השקט שלפני הסערה". פסטורליה שמעלה תחושה חזקה של הדילמה, להרפות או לא להרפות.

בבלוג אני מתארת את העבודה והנסיון שלי בטיפול ובהוראה של שיטת רוזן. עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן

המגע בשיטת רוזן הוא כלי טיפולי ייחודי ומשמעותי. אם אתם מעוניינים להכיר וללמוד את המגע הבטוח והמאפשר,
מוזמנים להצטרף אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן
כאן ולקבל מידע על סדנאות ופעילויות, או שלחו אלי מייל:
ronimn@gmail.com.
 

פרטים על הסדנאות הקרובות בהן אני מלמדת:

סדנת מבוא: לגעת בסיפור חיינו ב-21-22 באוגוסט בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר. פרטים כאן

סדנת העמקה סתו 14-18 באוקטובר עם אייבי גרין, פסיכולוגית, מורה לשיטת אלכסנדר ומורה בכירה בשיטת רוזן מניו יורק. אייבי מביאה פרספקטיבה פסיכולוגית ונוירולוגית על מערכת הגוף-נפש. פרטים כאן 

רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 

.

בלוגים נוספים

במה אני נוגעת כשאני נוגעת בגוף - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
התשובה כל כך עשירה ומורכבת. השאלה נפתחת ונפקחת ככל שהעבודה במגע מתפתחת.
הכח לרחף - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
לגעת בשריון: האביר החופשי - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
לגעת בשריון: "כדי לגעת בשריון אנחנו צריכים לגעת באופן משולב בגוף, במחשבה וברגש, בתוך הקשר"