צור קשר
...Loading...

להתעורר אל החיים - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן

כשהייתי בתחילת שנות השלושים שלי חוויתי תחושה של מצוקה כללית. לא ידעתי להגדיר אותה. הגוף דיבר בסימפטומים שונים, הרגשתי חסרת אנרגיה. הלכתי לרופאה הומאופטית קלאסית בתקווה למצוא תרופה שתחזק אותי. הרופאה עשתה כמה וכמה נסיונות למצוא לי רמדי מתאים. בכל פעם עלה לי החום לכמה ימים, מלווה בחלומות מוטרפים כמו טריפ פסיכדלי. אבל המצב הכללי לא השתנה. עד שמתישהו היא אמרה לי: את כמו מבצר סגור. אני לא יודעת איך להגיע אליך.
אני? מבצר סגור? מה פתאום?? בן אדם רגיש, כנה כמוני?.. התבוננתי דרך החלון, מזג אוויר סתווי, רוח בחוץ, קיר בית אפור.
היא הציעה שאלך לטיפול פסיכולוגי.

במפגש הראשון עם הפסיכולוגית אמרתי שבאתי לטיפול כי ההומאופטית המליצה, ואני לא בדיוק יודעת למה. יש לי משפחה נהדרת, הורים ואחים, בעל ושתי בנות. אני עובדת בעבודה שנותנת מקום ליצירתיות ולעניין שלי בחיים. הכל טוב. הייתי אצלה למעלה משנה בטיפול, פעם בשבוע. לאט לאט קלטתי שיש עוד כמה עניינים בסל שלי. דברים נפתחו. אבל בכל פעם שהייתי יוצאת ממנה כאב לי הגרון. בכל מפגש, שוב ושוב. משהו לא עובד בטיפול, אמרתי לעצמי. ויום אחד אמרתי לה שזהו, החלטתי להפסיק. למה, היא שאלה, אולי נוכל לדבר על זה? אבל אני כבר חשבתי והחלטתי. הרגשתי שהיא מנסה לבקש ממני להשאר. זה גרם לי לתחושה לא נעימה, שהיום אני יכולה להבחין בחלק ממרכיביה: כעס שהיא מערערת על ההחלטה שלי, חשד שהיא רוצה שאשאר כי היא זקוקה לי, עצב על הפרידה, אשמה, שמץ בוז על הנסיון לשנות את דעתי המגובשת והנחרצת ועוד ועוד... היום כמטפלת אני קולטת את עוצמת ההפתעה שהטלתי עליה כשאמרתי לה כך out of the blue שזהו. בלי הכנה, בלי שיתוף, בלי תהליך פרידה. חיבקתי אותה בדלת. אהבתי אותה. החנקתי את הרגש בגרון. והלכתי.

לקח לי שנים רבות וקשות להתחיל להרגיש. להעז להרגיש. להעז לקלוט יותר מה קורה בי ומסביבי. התאמנתי על כך במחתרת של תיאטרון הבובות, מקצוע שהיה תפור על המבנה הנפשי שלי כמו כפפה ליד. נתתי לעצמי להרגיש דרך דמויות שהן "לא אני", דרך חפצים דוממים שהשאלתי להם את החיים שלי, כשלא יכולתי עדיין להופיע חיה בעצמי במלואי. עד שחטפתי מהחיים כמה חבטות שאי אפשר היה יותר שלא לחוש ונאלצתי להתפקח, לבקוע מהביצה, להציץ מהטירה המבוצרת.
תהליך שעדיין נמשך... 

אני מתבוננת היום ברגע ההוא, על סף הדלת, נפרדת מהמטפלת. גוף מול גוף. בן אדם מול בן אדם. כל כך קרובות וכל כך רחוקות. והשאלה הפשוטה שלא נשאלה: מה יש שם בגרון הכואב? מה עצור בו? מה הוא מחזיק, כמו מגדל של מבצר? מי שם חיה בתוכו, ללא מילים, ללא קול, כמעט ללא נשימה? לא מושגת בידיעה, בהכרה? מה הייתי יכולה לראות לו הייתי מסכימה להשאר עם המטפלת עוד רגע? ולמה זה לא קרה? היא היתה מלאה רצון טוב, ואני לא יכולתי להעזר בה. כאילו יכולה להתעורר – ולא מתעוררת. כאילו מאה השנים של היפהפיה הנרדמת לא הגיעו עד תומם.

כשהנסיכה נולדה המלך והמלכה שמחו מאוד וערכו מסיבה גדולה אליה התכוונו להזמין את כל הפיות בממלכה. אלא שהיו להם רק 12 כלים בסרוויס המלכותי, ובממלכה היו 13 פיות. לכן הזמינו  12 מהן, כמספר הכלים. תוך כדי שהפיות מרעיפות ברכות על הנסיכה, הופיעה הפיה ה-13 בפתח וזעקה: מדוע לא הזמנתם אותי?!  דחויה, לא רצויה, מושפלת, רתחה מזעם וקללה: כשהנסיכה תגדל היא תדקור את אצבעה במחט – ותמות.
הפיה ה-12 שעדיין לא נתנה את בירכתה מיתנה את הקללה ואמרה, היא לא תמות, רק תרדם למאה שנה. המלך והמלכה המבוהלים ציוו לפנות מן הטירה כל חפץ חד ואסרו על הנסיכה להסתובב בחופשיות בארמון. אלא שהנסיכה גדלה והיתה סקרנית, חכמה ומלאת חיים. היא התעניינה, רצתה לגלות כל פינה וכל מקום מסתור, הסתובבה בנבכי הארמון ואכן, כשעלתה במעלה המגדל, הגיעה לחדר קטן, שם פגשה זקנה שטוותה בפלך. מה זה? שאלה, דקרה את אצבעה במחט ונרדמה, ועמה נרדם כל הארמון על כל שוכניו.

אני מתבוננת באלמנטים בסיפור כמשקפים את המערך הנפשי הפנימי שלנו.

ה"נסיכה", מהות מלאת חיות, מבורכת בכל המעלות: יפה, טובה, חכמה, אהובה, שוכנת ב"טירה", בגוף. הטירה רחבת ידיים, מלאה אולמות, גרמי מדרגות, מעברים גלויים וחבויים, גוף שיש בו גלוי ונסתר, מודע ולא מודע, גוף שיכול לקלוט, לחוש, להרגיש, לפעול. התנועה הספונטנית של ה"נסיכה" חופשית, סקרנית, מתעניינת, פתוחה לגילויים. היא רוצה להכיר את הגוף על כל יכולותיו וחושיו, לגלות את צפונותיו, אך מקבלת מסר מגביל ומאיים: הזהרי , פן יקרה אסון. למלך ולמלכה היה סט כלים מוגבל. הם עשו כמיטב יכולתם, אך זה לא היה מספיק. לפיה ה-13 לא היה מקום. מהי הפיה ה-13? מהם הדברים שאין להם מקום בתפיסה שלנו? מה המערכת הנפשית מפצלת מתוכה ומעלימה מהמודע? ומהו המחיר שאנחנו משלמים על כך? מה שאין לו מקום הופך מאיים ומסוכן. וזו הסיבה שהמהות הנסיכית נדקרה ונרדמה. השיחים הקוצניים מכסים ומסתירים, בעיני המתבונן מבחוץ ניתן לחשוב שאין איש בטירה המבוצרת. רק נסיך אמיתי ידע שבתוך הטירה נמצאת נסיכה ויתמיד להגיע אליה, אבל לפרק הזה נגיע בהמשך.

אני חוזרת אל רגע הפרידה מהמטפלת, על סף הדלת. היא קלטה שיש שם מישהי בפנים אבל לא ידעה איך לגשת אליה. היא התקרבה, הסתובבה סביבי, התחלתי לחוש בנוכחותה, להתעורר. עד גבול מסויים, וזהו. מעבר לכך היא לא יכלה. אני לא יכולתי. סביב הגרון היה עדיין שיח עבות, סבך קוצני משורג שחנק ולא איפשר מעבר. לא איפשר קול, מילים, הכרה, ידיעה. המטפלת לא הצליחה לעבור אותו ולהגיע אלי. השינוי לא קרה, משהו בפנים נשאר נסתר, נרדם. נשארתי עם המצוקה, עם ההרגשה שיש משהו - ואני לא יודעת מהו.

האם מוכרת לכם החוויה שיש בתוכנו יותר ממה שאנחנו יודעים? שאנחנו לא מצליחים לבטא את היכולות שלנו? שאנחנו לא מוצאים את הקול שלנו? שהגוף שלנו אומר משהו, ואנחנו לא מבינים מה? שחוויות לא מספיק נוגעות בנו? מפגשים עם אנשים לא מרגישים קרובים? שיש חיים בתוכנו ומסביבנו, אבל הם לא לגמרי נגישים?
וכמטפלים, האם מוכרת לכם חווית הקושי להגיע אל מישהו, דרך ההגנות, אל כח החיים הרדום בתוכו?

איך אנחנו יכולים להתעורר לחיים בתוכנו? למצוא קשר עם החיים הפנימיים במטופלים שלנו? לאפשר לחיות הפנימית להתעורר ולחולל שינוי?

על כך, בפעם הבאה.

בבלוג אני מתארת את העבודה והנסיון שלי בטיפול ובהוראה של שיטת רוזן. עוד על השיטה אתם יכולים לקרוא כאן

המגע בשיטת רוזן הוא כלי טיפולי ייחודי ומשמעותי. אם אתם מעוניינים להכיר וללמוד את המגע הבטוח והמאפשר, 
מוזמנים להצטרף אל דף הפייסבוק של שיטת רוזן כאן ולקבל מידע על סדנאות ופעילויות, או שלחו אלי מייל: 
ronimn@gmail.com.
 
פרטים על הפעילויות והסדנאות הקרובות:

פרטים על הפעילויות והסדנאות הקרובות:

סדנאות מבוא: לגעת בסיפור חיינו 

עם רוני מוסנזון

27-28 בדצמבר 2018

בסטודיו תנע בקיבוץ עין שמר

7-8 בפברואר 2019 בתל אביב

פרטים כאן


סדנת העמקה אביב

עם אנה סודרלינד משבדיה ורוני מוסנזון 
31 במרץ - 5 באפריל 2019
בנווה שלום

פרטים כאן


רוני מוסנזון נלקן: מטפלת במגע ומורה לשיטת רוזן.  מאמינה בתהליך הנובע מתוך נוכחות והקשבה לעצמי ולמטופל, הקשבה לגוף באמצעות כפות הידיים - הגוף מביע ומדבר מעבר למילים. 

לכרטיס של רוני לחץ כאן 


בלוגים נוספים

סיפור אהבה - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
נס וחסד בנסיך צפרדע? - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
יהיה טוב? - הבלוג של רוני מוסנזון נלקן
הבלוג של רוני מוסנזון נלקן