צור קשר
...Loading...

"לה לה לנד" - לא ביקורת סרט - הבלוג של יפעת פרס

***אזהרת ספוילר***

נפגשנו שלושתנו בקולנוע. הוא כבר ראה ורצה לראות פעם שנייה, היא שלחה הודעה כשעה אחרי שיצאנו מהסרט וכתבה לנו שתלך לראות שוב. אני ידעתי שדברים מסוימים התעוררו בי ועוד אהיה איתם זמן מה לפני שהסרט יישכח ממני. שוטטנו ליד דוכני הפופקורן והשתייה הסגורים והריקים מאדם, הכל היה שקט ועייף. אנחנו לעומת זאת, שלושתנו,  חשנו מאוד מטולטלים. הרגשתי רצון לשתוק רגע ולתת לדבר הזה שקרה לי לשקוע פנימה, לתת לו לחלחל לפני שיקבל צורה ומילים. מצד שני לראות אותם שם עם הטלטלה שלהם עורר בי חשק גדול לשמוע אותם ולהבין מה הדבר שקרה להם. האם הוא דומה, האם גם הם ננגעו ככה באיזה אופן עמוק ובלתי מוסבר. תהיתי בעיקר עם עצמי מה בסרט הזה הצליח לחדור כך? אז ביררתי איתם, כלומר התחלנו כולנו לדבר ולהבין שאנחנו מוצפים בתחושות שחלקן נעימות וחלקן מערערות מאוד ומשום מה כל זה מעורר רצון לראות שוב. אולי כדי להבין, לעכל, אולי כדי להתנער מהכאב, או להיפך, לחוש שוב את התרוממות הרוח כשהם שם על המסך מתאהבים בצורה שבה פעם כולנו התאהבנו, פעם אחת או פעמים רבות. ככל שדיברתי עם יותר אנשים הבנתי שאנחנו לא היחידים. חברה אחרת סיפרה לי שגם עליה הסרט השפיע מאוד ולאורך ימים והתחושות שהותיר בה לא הירפו. מה שהיה מעניין בשבילי הוא ההבנה שמה שהרעיד את עולמה היה שונה מאוד ממה שעורר טלטלה בתוכי. בחזרה לשלושתנו – עומדים בסיום הסרט תחת גגון בקור הירושלמי המקפיא, עייפים אבל מחליטים להישאר עוד רגע יחד. הם מעשנים סגריה ואנחנו מנסים להבין את מה שעברנו, את עוצמות הרגש ועומק הנגיעה של זה בנו. 

"לה לה לנד" הוא קודם כל סיפור אהבה. אהבה מתוקה, אהבה אמתית. הבמאי (דמיאן שאזל) מצליח לגרום לנו להתאהב בדמויות ולהתאהב באהבה שלהן. הוא, שראה פעמיים, אמר: "לאורך הסרט נזכרתי בכל האהובות שהיו לי בחיי". איך מייצרים אהבה כזו בקולנוע? אני רחוקה מלהיות מומחית לקולנוע ולכן אספר את מה שהתרחש אצלי. אחד הדברים הראשונים שעוזרים לנו להתאהב הוא שהם יפים. ממש יפים. הם יפים מעל הממוצע, זה ברור, אבל יש משהו נוסף שמחזק את ההתאהבות הזו. יש בהם גם משהו אנושי, "אנטי גיבורי" שכזה, שאפשר להזדהות אתו בקלות. הם מנסים, הם נכשלים, הם מוצגים בתחילת הסרט כ"פחות" מהאנשים המוצלחים סביבם. עוד דבר שהבחנתי בו והיה לי מיוחד הוא הקצב ותשומת הלב לפרטים הקטנים בזמן שמתרחשת ההתאהבות, במיוחד בסצנה שבה הם יושבים באולם הקולנוע ומחליקים ידיים באיטיות והססנות לכיוון של האחר. שם הם מתאהבים, גם אנחנו.

הסצנה הזו בסרט הציפה אצלי (ולא רק) זיכרונות של אהובים ואהבות ישנות, הלב היה נוכח מאוד פתאום, הורגשה עוררות גבוהה, התרגשות ותחושת חיות חזקה. כמה טוב ונכון לאהוב ככה. אז הם מתאהבים וזה חדש. החלומות שלהם דווקא וותיקים יותר – שנים שהם חולמים, שנים שהם משתוקקים למשהו מסוים מאוד. היא רוצה להיות שחקנית והוא להיות בעל מועדון ג'אז.

החלומות שלהם חשובים להם מאוד וחשובה גם האהבה. איכשהו לפעמים בחיים זה לא נפגש, גם כאן לא. המציאות מעמידה בפניהם החלטה שתשפיע על מהלך כל חייהם: היא, שחולמת להיות שחקנית, מוזמנת לצילומי סרט בפריז. אבל החלום על מועדון הג'אז יכול להתממש רק במקום מסוים מאוד ורחוק מפריז. בשלב הזה אנחנו צופים בעוד סצנה מתוקה להפליא, מלאה באהבה כואבת, בה הם מבינים שהם מוכרחים לבחור. חלום או אהבה.

ההחלטה שהם לוקחים ביחד ובהסכמה מלאה היא לוותר על הקשר, לפחות לעת עתה, ולהמשיך לרדוף אחר החלום. ההחלטה לגיטימית ואף מובנת לנו, הצופים. אולי היינו בוחרים כך גם אנחנו. רגע ההחלטה הוא רומנטי מאוד, עיניים דומעות, משפטי אהבה. והשלמה שקטה. "תמיד אוהב אותך" - או משהו כזה. כמה מושלם, כמה לחיות ב'לה לה לנד' לחשוב שלהחליט משהו קשה כל כך יכול להיות מתקתק כל כך.

זו אשליה אחת שלא מדוברת ב'לה לה לנד' - להחליט זה קשה. כמו שכותבת הדסה לכמן במאמרה "קבלת החלטות: פער בין דמיון למציאות ביום שאחרי", החלטה זה רק השלב הראשון ולפעמים אנחנו מתבלבלים וחושבים שזה הסוף. קבלת החלטות, לדבריה, היא תחילתו של תהליך אבל (התאבלות):

יש הפונים לטיפול טרם החלטה בשל הקושי הכרוך בכך. יחד עם זאת, רבים אחרים פונים דווקא לאחר ההחלטה, בשל הקושי להתמודד עם תוצאותיה. שלב זה מתברר קשה אף יותר מהקודם, כי הוא מחייב התמודדות עם תהליך אבל, שכן אובדן הוא חלק בלתי נפרד מכל החלטה, טובה ככל שתהיה. בחירה אפשרית אחת, היא בהכרח ויתור על אפשרות אחרת. היכולת לצלוח אתגר זה בשלום תקבע עד כמה ההחלטה תקדם התפתחות והגשמה עצמית, או תיצור קיבעון ותחושה מתמדת של החמצה. בצומת קבלת ההחלטות יש על פי רוב מעט התייחסות, אם בכלל, לתהליך עיבוד האבל שיידרש לאחר מכן.

החלטה מושלמת, שאין לה מחיר ואין בה אובדן, לא באמת אפשרית במציאות. לעיתים בזמן שבוחרים ישנה מודעות לאובדן, כמו בסרט, אבל בסופו של דבר גם אנחנו וגם הם לא מצליחים לשמור על חוויית ההישג לצד האובדן. בסצנה האחרונה בסרט היא מסתובבת ומביטה בו ושניהם מחייכים, ונדמה כי משהו מזה נשאר – הם יודעים שהם בחרו, ויש הפסד ויש רווח. איכשהו אצלי וגם אצל מי שבאו לראות איתי נשאר טעם מר של הפסד.

כדי שהתחושה תהיה אחרת צריך תהליך של אבל. היכולת להתאבל ולוותר על פנטזיית "הטוב המוחלט", כותבת הדסה לכמן, קשורה בחוויית ילדות שלנו: אם ותינוק נמצאים בשלושת החודשים הראשונים ביחסים סימביוטיים, ולאט לאט יש מעבר מקשר טוטאלי לנפרדות. אם האימא תאפשר לתהליך הזה לקרות באופן טבעי וגם תאפשר לתינוק לחוש ולהביע את רגשותיו בתהליך הזה, תתפתח אצלו הנאה מעצמאות ויתבסס "בוחן מציאות", כלומר ויתור על "הטוב המושלם" לטובת הגשמה עצמית (ועצמאית) במציאות. כדי לחוות ולהשלים אבל אנחנו עוברים דרך חמישה שלבים (מודל האבל קובלר-רוס 2002): 1.הכחשה   2.כעס   3.מיקוח    4.דיכאון 5.השלמה.

בסרט עברנו כמעט ישירות משלב ההחלטה אל שלב מימוש החלום – קצב האירועים פתאום מואץ, אנחנו רואים אותה לבושה ומתהלכת ככוכבת כשכולם בקפה בו מלצרה בעברה מתרגשים למראה ומיד אחר כך האוהבים לשעבר נפגשים במקרה, כשכוכבת הקולנוע העכשווית ובן זוגה (ואנחנו יודעים כבר שיש להם ילדה) נקלעים למועדון הג'ז החדש בערב הפתיחה שלו. כשהיא רואה את השם שהציעה מתנוסס בפתח המועדון היא מבינה במה מדובר. במיידיות הזו, בקצב המהיר ובאי-היכולת להתאבל ולעכל טמון חלק מהסיבה  לתחושת ההחמצה וההפסד. בנקודה כואבת זו לקראת סיום הסרט, אנחנו נחשפים למשאלה הכמוסה בליבנו – הלוואי שהכול יכול היה להיות מושלם. הבמאי מספק לנו מימוש של פנטזיה זו לנגד עינינו במעין קליפ סיום של כל מה שיכול היה לקרות ולא קרה. זה כמובן מעצים את הכאב מאוד. וזה גם משהו שאנחנו עושים הרבה בפנטזיה בחיינו הפרטיים, הראש שלנו מלא ב "איך זה היה אם..."

במקביל הסרט עוסק באשליה נוספת, אני קוראת לה "אשליית הדבר שלא התממש". נאמר והחלום והאהבה יכלו להתקיים יחדיו, נניח ולא היה מכשול, האם באמת היה זה כה מושלם? או נשאר כה מושלם כמו בהתחלה? או כמו בדמיון, מלא אהבה וניצוצות? כשאנחנו חושבים "אם רק היה קורה כך או מתאפשר כך הכול היה טוב..." אנחנו במרחב האשליה. סטיבן א' מיטשל כותב על אשליית הרומנטיקה בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד?":

הרומנטיקה מלאה בערגה, תשוקה עזה יוצרת תמיד תחושה של חסך. התנאי המקדים ללהט רומנטי הוא חסר, התשוקה למה שאינו ברשותי. אף על פי כן, אהבה רומנטית מפתה אותנו בביטחון שנראה כאילו צפון בה: אם רק ימצאו האוהבים זה את זה, יהיו יחד, ויחיו באושר לעולם ועד, הם יהיו בטוחים ומאושרים. מטבעה של תשוקה רומנטית לשאוף להתגבר על החסר שהיא יוצרת, לתור אחר שלמות הנקרעת על ידי התשוקה, לחזור לטירה עם העלמה שניצלה מן הדרקון ולהפוך אותה לנסיכה. אנו רוצים להאמין שהארמונות שלנו עשויים אבן ולא חול, שהאהבות שלנו ודאיות ובטוחות ואינן חשופות לשינויי הזמן. אבל אם נחזור לטירה הדמיונית שלנו, גם אביר וגם העלמה, לצערנו, הרבה פעמים מאבדים את קסמם.

גם אם הכול היה מתאפשר, מושלם זה לא היה. היו צצים וויכוחים ואי הסכמות, כנראה שהיו נולדים ילדים, הדברים היו הופכים מורכבים, לעיתים הייתה מופיעה תחושת ריחוק או בדידות ואפילו רגשות קשים. כמו בנושא ההחלטה, גם כאן אין באמת חוויה של מושלם.  

ומה בעניין הגשמת החלומות? שני הגיבורים מגשימים בסרט את חלומותיהם אחרי מרדף של שנים, רצוף כישלונות ואכזבות. לא פעם הם מתלבטים אם לוותר, במיוחד לנוכח המחיר. סצנה קורעת לב במיוחד מתרחשת אחרי שהמחזה שכתבה והציגה בעצמה נחל כישלון חרוץ. היא מחליטה שדי, היא פורשת, ומילותיה המתארות את הדרך שעשתה והוויתורים בדרכה צורבות אותנו ומעלות שאלות נוקבות בנוגע לרדיפה אחר החלום, תחושת הייעוד הנכספת והשאלה הגדולה מכולן: אם ומתי לוותר על החלום. מתי עשינו מספיק? איך אנחנו יודעים שוויתרנו בזמן הנכון? איך אפשר להרגיש שעברנו את הגבול? או לחילופין מתי לא נלחמנו מספיק? וויתרנו מהר מידיי?

אם אני מתבוננת בחלומות שלי לאורך זמן אני רואה כמה הם משתנים כל הזמן בהתאם למציאות. לאחרונה נאלצתי לוותר על חלום גדול מאוד שלי וזה לווה בשבר גדול. כשזה הסתיים הבנתי שאת מהות הגשמת החלום אני יכולה לשמור וכך יכולתי ליצור לעצמי חלום נוסף, אחר. כזה שלא נראה במציאות החיצונית אותו הדבר אבל מרגיש כך מבחינת ההגשמה העצמית והיעוד שלי.

אין לי נוסחת קסם להציע לגבי חלומות ופנטזיות, רק מה שלמדתי אני מתוך כמה חלומות די גדולים שחזיתי בהתנפצותם. יש איזה חלק שמחזיק בחלום, ויש את זה שמחזיק את החיבור למציאות. אם שניהם נוכחים ונשמעים אפשר להרגיש מתי הרדיפה אחר החלום הפכה לסיוט במציאות. כשחלום מתנפץ אנחנו כבר לעיתים בסיכון לטראומה ממשית. היום אני יודעת שחלום לא מתנפץ לו ככה פתאום בדרך כלל. יש סימנים, הבהובים, יש שאלות ותהיות ותחושות בטן לגביו. אם נוכל להקשיב להם ולהחזיק בחלום בו זמנית יכול להיות שהמחיר של לוותר או להמשיך יקטן. 

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.


יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן

בלוגים נוספים

רוצה להיות אותנטית-הבלוג של יפעת פרס
אותנטי זה וודאי טוב. הכי חשוב להיות אותנטי כלומר להיות אמתי, לא מזויף, נאמן לעצמך.
לשחק בחוץ - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו מחכים לרגע שבו נרגיש שלצאת החוצה יהיה בטוח טוב. בטוח נצליח, בטוח יענו לנו בחיוב כשנציע למישהו לשחק אתנו
עיניים גדולות
הבלוג של יפעת פרס