צור קשר
...Loading...

לחיות ולא להיות-הבלוג של יפעת פרס

לחיות ולא להיות

כשתחושת הריקנות שלה מגיעה אני מרגישה את שתינו קופאות באימה. רק לא ריקנות. זה כזה שחור ובולע את הכול. זה לא נותן לנשום ולא נכנס אור. "להיות עם הריקנות" עולה בי זיכרון של שיעור כשאני עוד תלמידה וחושבת שזה קל. "בואי נבדוק אם אפשר להיות אתה, עם הריקנות הזו" אני מציעה. לא. זה אי אפשר. היא רק בורחת ממנה – בגוף, במילים, בנשימתה, בשמלתה הצבעונית, בצחוקה המצטלצל. לא. לשום ריקנות אין מקום כאן.

ריקנות זה למלא, לטשטש, למוטט.

ואני מתחילה לדבר בקצב שלה, נענית לקריאתה לא להשאיר אותה לבד עם כל הריק הזה. ומלא מלא מילים באוויר וזבוב דופק על החלון, מנסה להיכנס או לצאת, לא ברור לי. והמילים כמו חלולות, משמיעות הד, לא מצליחות לגעת. גם הן נשארות בחוץ אצלי, או בפנים אצלה. בכל מקרה אנחנו, לא נפגשות.

ושאלה אחת אני מצליחה לשאול שבאה מתוכי והולכת עד אליה: "מה יקרה אם נשתוק, אם יהיה פה שקט?"

היא מביטה בי ולרגע אחד משהו חודר את הריקות. עיניה, כאובות, מתמלאות בנוזל החיות שקוראים לו דמעות.

היא נזכרת—בשקט יש פחד. יש אותם, צועקים ושותקים אחר כך. כמו נצח שותקים. והמתח, היא לא עומדת בו—היא נזכרת באחותה רצה ביניהם, מנסה לחבר שוב את מה שנפער.

ואני מבינה למה היא מבקשת ממני "רק לא שתיקה". שם המון רגשות. כואבים מדיי. זיכרונות. רעים מדיי. היא מרוקנת אותם לפח האשפה, את הדמעות מניחה בנייר. מרוקנת עצמה מתחושה, ממגע עם עצמה. כך עדיף—ריקנות מבורכת.

                                                            ***

מה זה חיים ?

מבחוץ הם קיימים,

לפעמים יותר לפעמים פחות.

אם נסתכל מבחוץ זה הכול שם- המסלול ברור ויש את המישהו שהולך בו.

זו לא תמונה מעוררת דאגה.

אם יש מסלול ויש הולך זה משתיק את רובם.

אם למדת מקצוע, אם את קמה בבוקר לעבודה, אם התחתנת והבאת ילד או שניים.

אם בחגים את בחופשה ואחר הצהריים בקניון.

אם יש לך חברות לדבר איתן ובן זוג לישון אתו. אם הכול כמו שצריך אז את חיה את החיים.

כן?

לא בטוח

כי גם אם כל זה מתקיים ובואו נודה זה בדרך כלל גם לא כזה מושלם ישנה שאלה

האם לחיות זה בהכרח להיות?

האם אני מרגיש ממשי? קיים?

האם אני נמצא? מורגש?

האם אני  יודע שיש לי גוף? ולב? ונשמה?

האם פגשתי מישהו באמת? הרגשתי את סבלו? את שמחתו?

האם נתתי למישהו לדעת אותי? על פחדי? כעסי? חלומותיי

ויותר מכך

האם לי נתתי? האם אותי ידעתי בכלל?

האם אמרתי לי "שלום

מה שלומך?

אני כאן בשבילך.

אולי אתה צריך אותי איתך?  אולי זקוק ליד? לכתף לשים את ראשך?"

האם אפשרתי לי לפתוח סדק בחומה?

ואם לא?

האין זה ש

ברורה התחושה

שאני חי אבל אינני

כאן.

                                                            ***

"חלפו שנים עד שלורה התחברה לתחושה שהיא-עצמה חסרה. אי-היותה בתוך חייה שלה היה הדבר שתהתה לגביו מאז ילדותה המוקדמת, אף שלא באופן מפורש. תחושה אילמת של לא-ממש-להיות-שם הובנתה לתוך תחושת החיים. היא התרגלה כל כך להיעלמות-למחצה לנוכח מהלומותיה של אמה וההעדר של אביה, עד שלא הבינה אפילו שהיא איננה נמצאת שם, והמשיכה בכך עם ויל. היא התרגלה לחיות בשקט ובערפול קהה-חושים. אולם היא הייתה שם בפחדה, בכעסה, וברגעיה הטובים. היא הייתה נוכחת בהמתנה שלה. לורה המתינה שנים להופיע באופן מלא יותר, וקיימת תחושת הוויה מרומזת בהמתנה ללהיות."

מייקל אייגן, מתוך קשרים חבולים, עמ' 150.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

יפעת פרס  -

מאמינה שאפשר שיהיה טוב יותר, קל יותר ומדוייק יותר, במה שקורה לנו בפנים ובמה שמתרחש בחוץ.  מאמינה שאנחנו יכולים להתהלך בעולם זקופים יותר, שקולנו יכול להישמע, שאנחנו יכולים להרגיש ראויים, שיכול להיות לנו נוח ונעים בתוכנו וגם מחוצה לנו. למעבר לכרטיס של יפעת, לחצ (י) כאן


בלוגים נוספים

בדיוק בגודל - הבלוג של יפעת פרס
אנחנו שואפים להבין מה מהמשא שלנו, מה מהאחריות קשור בנו ובחיינו, ולהפריד זאת ממה שאיננו באחריותנו, שלקחנו עליו אחריות מוגזמת, מיותרת, לא לנו.
אצלי זה יהיה אחרת-  הבלוג של יפעת פרס
מה אנחנו עושים כשאנחנו מכריזים שלא נהיה כמותם? כמו ההורים שלנו? קודם כל אנחנו מתרחקים מהם.
עיניים גדולות
הבלוג של יפעת פרס