צור קשר
...Loading...

לעצור את החיים, אני צריך לרדת - הבלוג של עדי פרקש

כך אמר לה הגוף .כמה וכמה פעמים, מספר שנים, בצורות שונות, במחלות, בשפעת, בכאבי גב, בחולשה, אמירות פשוטות ,והיא בחרה להתעלם ממנו. למול עיניה היה הבסיס החינוכי המשמעותי אותו קיבלה מבית הוריה ומסביבתה- להצליח ! להשיג ! וקולותיה הפנימיים אמרו – הצדיקי את בחירותייך שלך. אם אבא אמר שתהיי עורכת דין ולא רצית בכך, עכשיו תראי איך נראהEXIT  של סטרטאפ ותצחקי כל הדרך לבנק וגם סביב השולחן בארוחת ערב בליל שבת. את יכולה יותר משביקשו ממך, יותר ממה שמצפים."" I have a dream  אמר מישהו גדול ממך. כשדיברת עם הסובבים אותך על החלום שלך, זכית לחיזוקים. במדינת ה-start up nation  כל טכנולוג /ית שמחשיב/ה עצמו/ה חייב איזה סטרטאפ מחמד. לא כך ?, "ואין דבר שיעצור אותי" .

הקשבתי לה בשקט. בתוכי עלה חיוך עצוב של הזדהות והבנה עמוקה של המצב אותו היא מתארת. הזמנו קפה. "מה עם איזה מאפה שאלתי ? "– "מתוק" אמרה וחייכה. קראתי למלצר, ובנתיים הגניבה מבט מהיר לסמארטפון, עוברת על הודעות באצבעות זריזות, מגיבה, עונה. נעלמה לי לכמה רגעים. הסתכלתי עליה והמתנתי. ראיתי את העיגולים השחורים תחת העיניים. עור הפנים היבש וכפות ידייה סדוקות. "יש לי עוד רבע שעה" אמרה. "לפי ה-waze  ייקח לי 28 דקות להגיע". שמתי לב לנשימתה. קצרה. מוחזקת. סיפרה לי בחטף על התשישות שהיא חשה בזמן האחרון, כאבי הגב שהחלו, והלוואי והיה לה זמן לעשות ספורט. חיבקתי אותה כשנפרדנו וביקשתי להיפגש עמה שוב, כשתתפנה.

עברו שבועות ולא שמעתי ממנה. שלחה לי מדי פעם לינקים לפרסומים אודות כנסים בהם נתנה הרצאות, לחיצות יד עם מובילים בסצנת ההיי-טק הבינלאומית. ההשקעה לה ייחלה הגיעה, והיא קרנה מאושר. מחוייכת , מאופרת ויפה כל כך. שמחתי איתה. הנה היא עושה את מה שרצתה, מגשימה את הייעוד שלה, לפי דבריה. כשהייתי עונה לה בוואטצאפ וכותבת : ומה שלומך ? התשובה הייתה מהירה ותמציתית : "הכל בסדר".

הצלחנו להיפגש שוב. בין לבין. הקצב והתנועה ללא שינוי, אימפולסים רבים, מהירים, תגובתיות כמעט אוטומטית. היא בונה את חלום חייה, חלום שנראה שמתגשם.ועיניה ריקות. מבטה חוור ונטול הבעה .ייתכן שהשמחה מתאדה לה ? בעודנו ממתינות לקפה , היא מגוללת אחר ההתפתחויות האחרונות, על שותף שיצא, ועל שותף שנכנס, על פירגון גדול מצד גורמים שונים, חיזוקים. ופניה – ללא תנועה. קולה מונוטוני, אך עשיר בתוכן. ה"טמפו" שאפיין את הלך גופה בזמנים אחרים נדמה שמתמסמס לו וחסר. "אולי נדמה לי" חשבתי .נפרדנו. אמרה שמתגעגעת , ונפגש. כשתתפנה .

הפגישה הבאה התקיימה בביתה. אמה היייתה עמה והציעה לי לשתות משהו חם. ישבנו בסלון, כשהיא עטופה בגרביים ,טרנינג וכירבולית. מכונסת בתוך עצמה. חיוורת מתמיד, רזה וחלשה. ניתן היה לחוש זאת בכל תנועה בגופה. פניה עצובות. הסמראטפון על השולחן. המחשב הנייד סמוך אליה, כמעט צמוד. עיניה החלו לנצוץ, ושפתייה רעדו קצת בהביטי בי. היינו קרובות. הסתכלתי עליה וחייכתי, מזמינה אותה לספר לשלומה. " הגוף אמר את דברו". אמרה לי בכעס, כשהיא מביעה חוסר אונים מוחלט לנוכח ההודעות למציאות החדשה. "אסור לי להמשיך", לחשה. מאשימה את הרופאים שכך קבעו. משל דבר לא היה בידיה. "יש לזה שם, מין שם ארוך ומסורבל כזה שרק רופאים יודעים לתת". חיבקתי את גופה הצנום והמתמסר. שתיתי מן התה.

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה - שנה שנייה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.

בלוגים נוספים

ויהי עור - הבלוג של עדי פרקש
העור מיצג את הפן הגופני והנפש.
לצאת מהמטריקס
הבלוג של עדי פרקש
חלק ממנו נמצא בי
הבלוג של עדי פרקש