צור קשר
...Loading...

לצאת מהמטריקס - הבלוג של עדי פרקש

לצאת מהמטריקס

בכל פגישה הפתיח עמו זהה. התרגלתי. הוא מותש. לא משנה באיזו שעה הוא מגיע לפגישה , אם בבוקר, אם לאחר יום עבודה , ובטח אחרי אימון או מקלחות של הילדים. המילה הראשונה שלו היא "מותש". אחרי שהוא לוגם מהקפה המבקש לעורר אותו. הוא מספר לי בפרטים את כל הדברים שהוא עסוק בהם. כיצד נראה היום שלו, כל יום שלו, כיצד עבר השבוע, מה עשו בסוף השבוע , מה אמרה לו אשתו, כיצד התייחס הבוס, כיצד הצליח לייצר עוד עסקה קטנה של נדל"ן פסיבי הוא אומר לי, ואיזה יופי שכך גדל לו חשבון הבנק. "יש לי הכל" הוא אומר, ילדים, אישה, עבודה טובה, נדל"ן , "ממש עוד מעט נרכוש דירה". "אבל, החיים נגמרים"... והתחלנו לחפש מקום אחר שיתאים לנו. רוצים לעוף מפה" הוא אומר בחיוך שבע רצון, התחושה היא שהוא מצא את הפתרון והוא יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות. "לעזוב את הארץ ?" אני שואלת. בנקודה הזו העיניים שלו בורקות, והוא נראה פחות עייף. הוא מתיישב ונע לכווני, רגליו פסוקות מעט, נשען על ברכיו ,הוא מביט בי כאילו הייתי אחת מהחבר'ה , והוא מסביר לי מהלך פשוט כמו תידרוך במשחק כדורגל. הוא מתאר מה יעשו. כמה נכון וראוי, "וגם אמיץ" הוא מוסיף לעזוב את הארץ, ו"לצאת מהמטריקס". "ראית את הסרט ?" הוא פונה אליי. הנהנתי. עוקבת אחריו בדריכות.

הוא פונה אליי בצורה ישירה, קצת מפתיע אותי. "את רוצה להגיד לי שלא חיית פעם בחו"ל ?" עניתי לו שכן, כסטודנטית. הוא צוחק. "אז מה פתאום חזרת ?!", אני מזהה בתווי פניו שהוא אינו מבין איך עשיתי מהלך, תנועה שגויה, כזו שרק עלולה להוביל אותי למימוש "גול עצמי". הבחירה שלי הייתה החמצה אדירה בעיניו . אולי הוא צודק. ואולי לא. "ורילוקיישן ?- אף פעם לא היה אופציה מבחינתך ?" הוא מוסיף. "היה ותמיד על הפרק" אני עונה. "נו, אז ?" הוא מקשה . השבתי לו ש"בחרנו לוותר". "אני לא מבין אותך, תאמיני לי". אומר ומביט במבט תוהה.

"תראי, אני לא מדבר על לעזוב פה לנצח, אני רוצה לצאת קצת ממרוץ העכברים הזה , משעמם ומתיש. את רואה אותי כל פגישה. אני צריך משהו אחר. לא משנה מה אני עושה, אני תמיד מגיע לאותה נקודה. עובד יותר מדי, לחץ בבית. ככה זה נראה, וכך זה ימשיך להיות. הגיע הזמן שאהנה מהחיים. את מבינה אותי ?"  ביקשתי ממנו לעצור לרגע ולעצום עיניים. הוא נשען לאחור. ישבנו כך כמה שניות , ללא ניע. ללא קול או שיח. היכולת לשבת עמי מדי פעם בשקט הזה הייתה בפגישות הראשונות שלנו כמעט בלתי נסבלת עבורו. לאחרונה זה מגיע בקלות יותר. הצעתי לו לדמיין את אותו מקום שהוא רוצה לעבור אליו. קצב הנשימה שלו נרגע. הישיבה הייתה קלה יותר. "כשתהיה מוכן תפתח את העיניים" אמרתי. "אתה יכול לכתוב במחברת מה עלה בדמיונך ?" זו המחברת שלו. מאז שהחלו הפגישות שלנו הוא בוחר אם ומה לכתוב בה , לשרבט, לקשקש , בין אם בפגישות עצמן, ובין אם בזמנו הפרטי . ואכן, יש בה ממנו. חלקים שבאים לידי ביטוי, כשהוא מקשיב, לעצמו. והוא כותב. פניו מרצינות. המשימה הזו חשובה לו כך נראה. "אז ככה", הוא אומר לי, לאחר שהניח את העט על השולחן. "לא פה, חיים פשוטים, עזבי אותי מסרי-לנקה, או הגליל, או כל מקום רוחני כזה, לא יקר, וזהו". אני מסתכלת עליו. מרגש לפגוש אדם שיודע בדיוק מה הוא רוצה, ומה הוא לא רוצה, המוטיבציה. ויחד עם זה , יש בי אי שקט, חוסר נוחות. יתכן שהביטחון הזה שהוא צועד בו, למרות סימני השאלה לגבי היעד שהוא מעלה, מעורר חוסר ביטחון אצלי. אני מספרת לו מה אני מרגישה.

"מבין אותך" הוא אומר לי. מסתכל שוב במחברת שלו ומוסיף "וכמעט שכחתי, במקום הזה צריך להיות WI-FI". הוא מתרומם מכסאו, מביט על השעון , מסדר את מכנסיו ,אומר לי "נתראה בשבוע הבא, אם עוד אהיה פה" צוחק ונפרד ממני .

לכרטיס של עדי לחץ כאן

עדי לומדת פסיכותרפיה גופנית בשיטת הביוסינטזה - שנה שנייה . מצויה בחקר תיאורית המערכות המורכבות ואנתרופולוגיה רפואית והשפעותיה עלינו כפרטים וכחברה.

הבלוג " חלון תראפויטי " הינו הזמנה לקריאה מתוך סקרנות של תכנים מעניינים. שיתוף רגשות, מחשבות ומה שבינהם.

בלוגים נוספים

אהבה חסרה - הבלוג של עדי פרקש
"All through' the day... I me mine" ביטלס
1:0 לבריאות הנפש - הבלוג של עדי פרקש
כל אימון מלווה בציפיה גדולה לראות את השחקנים מגיעים.
כתוב בעור - פרק ב'  - הבלוג של עדי פרקש
המילים הכתובות על עורה הפכו להיות בסיס לשיח