צור קשר
...Loading...

לרקוד את התקיעות - הבלוג של שירלי כהן

הגיעה אליי מטופלת בסביבות גיל השלושים, אמרה לי מיד בתחילת המפגש:

"אני לא מבינה למה אני חוזרת שוב ושוב ושוב לאותן מערכות יחסים שלא רואות אותי ממטר, מכפיפות אותי כאשה ומזלזלות בי.
היא הביעה בפניי רצון עמוק לשנות את הדפוסים שגורמים לה לחזור לזרועותיהם של אלו שפוגעים בה.

למרות הכמיהה לשינוי, יכולנו לראות כי בהתנהלות היומיומית שלה היא מוצאת את עצמה בדיוק באותם קשרים מהם היא רוצה להיחלץ.

הפער העמוק בין המשאלה לשינוי - לכוחו של הרגל הוא מצמית ומתסכל.

ההכרה בכך שמשהו לא מתנהל בחיינו כפי שהיינו רוצים או מצפים, היא משמעותית ביותר בכל תהליך של שינוי,
ולכן מטופלת או מטופל שמצליחות לנסח לעצמן מה לא עובד בחיים שלהן ומביעות רצון אמיתי לשינוי, נמצאות בשלב משמעותי ביותר לתחילת התהליך
.

אבל רגע, איך הופכים מודעות לעשייה?

כפסיכותרפיסטית גופנית, הזמנתי את המטופלת לשהות עם המשאלה לשינוי.
לבדוק אם יש לה למשאלה מקום בגוף, לשים לב אילו מחשבות ורגשות עולים מתוכה
וממש לדמיין בפנטזיה איך זה יהיה עבורה לחיות את השינוי, איך היא תהיה ואיך היא תהיה בתוך קשר
?

השהייה העיקה עליה והכאיבה לה בבית החזה שיותר ויותר נסגר, לא רצה להרגיש ושמר לא להיפגע.
וככל ששהינו יותר זמן במקום הזה, נפתח מרחב גדול יותר לרגשות ולתחושות לעלות על פני השטח
.

הציפה אותה תחושה חזקה של אי אמונה בנוגע לקיומם האפשרי של קשרים מיטיבים.
"
אני חשה תקועה במקום הזה שלא מאמין שקיימת עבורי אופציה אחרת ואני לא מצליחה לזוז משם סנטימטר".

בואי, תראי אם אפשרי לך "לרקוד" את חוסר האמונה, האם אפשרי לך לנוע את התקיעות והכאב שאת חווה כעת בבית החזה.
בעצם הזמנתי אותה לאתגר את ההרגל ולבדוק מה קורה כשתנועה חדשה נכנסת לתוך המרחב הגופ-נפשי שלה.

בתנועות קצרות. מהוססות. מבוישות
היא החלה להזיז רגל ועוד רגל

זוג ידיים הצטרפו
זוג עיניים התביישו
האגן השתלב אחרון
הנשימה פועמת במקטעים
מנסה להתרגל למקצבים חדשים

בתוכי רציתי לטלטל אותה חזק 
לצעוק לה זוזי במלוא עוצמתך,
יש לך מרחב בטוח לבטא את עצמך 
תשתוללי כמה שאת רק רוצה
הניפי איברייך לכל פינה

היא הכתיבה את המקצב
המשיכה לרקוד בתנועות קטנות וקצרות, 
תוך זהירות לא לקחת מקום.
בתוכי החזקתי את התקווה 
לקיומה של אפשרות חדשה.

עד שלפתע עצרה באחת
"מפחיד לי לזוז, זה יותר מידיי"
יותר מידיי, שאלתי? בשביל מי?
"את יודעת, הם אוהבים אותי קטנה וכנועה"

בתוכי הרגשתי ענן של ערפול
התקשיתי לזוז
למרות שרציתי נורא.
בתור אשה בתרבות בה גדלתי מצאתי את עצמי בעמדה מוכרת של אשה המנסה להשתחרר מכבלי החברה.

אחרי זמן מה של שתיקה, בעודנו במרחב 'הריקוד', 
שאלתי אותה "מי זה הם שאוהבים אותך כה קטנה וכנועה"?
היא נזכרה בכאב באביה שייעץ לה בגיל צעיר למדי לפתח פרקטיקות נשיות.
אמר לה "לטפח" את עצמה וגופה, לגהץ את שערה המתולתל שאחרת אף אחד לא ירצה בה והיא תישאר "רווקה זקנה
".
זה נראה שהוא הסתכל עליך יותר בעיניים של גבר מאשר בעיניים של אב, אמרתי. 
היא הנהנה בראשה ואמרה: "יכול להיות שכל השנים הללו, בעצם חיפשתי בלי משים גברים שיתנו לי להרגיש, ולו לרגע אחד,
כפי שאבא נתן לי להרגיש כל החיים - קטנה וכנועה
?

ההבנה הזאת היתה עמוקה, גולמית ומטלטלת באותה נשימה.

היא לקחה לעצמה נשימה עמוקה
כל-כך עמוקה שמילאה את כל חלל גופה.
היא הישירה אליי מן מבט שובב ואמרה:
"את יודעת, מתחשק לי לקרוע את רחבת הריקודים"
אבל עוד אין לי אומץ, בהדרגה...

מגיע לי לקחת מקום. גם לי מגיע להיות בקשר מכבד ומיטיב. גם לי מגיע... "
גופה יותר ויותר התרכך והרפה.
בהדרגה
גם בית החזה נפתח ונשימה החלה זורמת מתוכו בטבעיות וכמעט ללא מאמץ
.

היא הרגישה לי כעת שמורה ובטוחה
מציאות פנימית השתנתה לצד השינוי בתנועה
ברגע הזה הרגשתי כי שתינו 
אשה לאשה 
נושאות תקווה
לאפשרות חדשה


בלוגים נוספים

בלבולי ביצים - הבלוג של אופיר קנטור
בקרוב עומדת להיוולד לי בת בכורה. האירוע הקרב מרגש אותי מאוד. להפוך להיות אבא. לגדל משהו. אהבה.
חרדה בראי הפסיכותרפיה הגופנית - תיאור מקרה - הבלוג של שירלי כהן
הוא סיפר לי שאינו חש אחיזה ממשית של גופו על הקרקע ושהוא מאבד שיווי משקל. בעת נשימה הוא מתאר קושי בהכנסת אוויר פנימה לתוך גופו...