צור קשר
...Loading...

לשחק בחוץ-הבלוג של יפעת פרס

*****לכל האנשים שחולמים לצאת החוצה ******

שעות שהוא מסתגר שם בחדר. יושב על המחשב. גם אם היה רוצה לצאת החוצה אין לו עם מי. היא לא מבינה אותו.

היא לוחצת—לך לשחק בחוץ. כשהייתי בגילך היינו כל היום בחוץ. שיחקנו קלאס וכדורגל. שכבנו על המדרכה כשלא היה חם מידיי, והצטופפנו תחת גגון בגשם. היא זוכרת כמה טוב זה היה. עיניה נוצצות. שלו כבויות.

כאן בחדר בטוח ומוגן. אין פנים של אף אחד, אין לא בסדר.

כאן בחדר אין נכון ולא נכון, אין אני פחות, אין היא לא אוהבת.

כאן אין כישלון, אין הפסד, אין ביקורת.

מה? את לא זוכרת?

שלפעמים הם לא שיתפו אותך. לעגו, הקניטו, עקצו.

מה את לא זוכרת?

אותך, לפעמים, רצה הביתה מייבבת.

לא זוכרת שנשבעת שלא תחזרי לשם אף פעם?

היא רוצה לומר לו... מחפשת את המילים--

נכון, לצאת החוצה זה מפחיד ולא בטוח לפעמים.

נכון, שם הלא ידוע,

ואפשר לפגוש כאבים.

אבל בשום אופן, למרות כל מה שהיא עברה,

הדמעות, העלבונות, התחושה שלא שייכת, בשום אופן היא לא הייתה מוחקת.

את הזמנים שהתגלגלו מתפוצצים מצחוק, את הסודות שלחשו אחת לשנייה באוזן.

את הטעם המתוק של לחלוק

איזה ממתק קטן שקיבלת עם עוד הרבה פיות.

בשום אופן לא הייתה יושבת כאן בבית, בתוך החדר

ולא קופצת, נופלת, רצה, מרוגשת.

ולא מגלה שהיא אוהבת.

היא הייתה בחוץ, זה מה שהיה,

והיא קיבלה-

להכיר את עצמה.

מי חברה טובה,

עם מי כיף לעשות שטויות,

למי לא תספר דבר.

היא למדה ונכשלה והתחשלה, צמחה, גדלה, פרחה.

*********

בעולם המבוגרים, "לשחק בפנים" מקביל ל"לשחק בתוך הראש". כשיש לנו רצון לשחק בחוץ, לצאת החוצה כמו לכתוב בלוג, מדריך, ספר, להעביר סדנא, לבנות קורס אנחנו מבלים קודם כל הרבה זמן בלשחק בפנים. אנחנו מדמיינים איך זה יהיה, אנחנו מרגישים את כל הפחדים, אנחנו מכינים את החומר, קוראים, כותבים, מדברים, מתייעצים.

אנחנו מפחדים לשחק בחוץ.

אנחנו מחכים לרגע שבו נרגיש שלצאת החוצה יהיה בטוח טוב. בטוח נצליח, בטוח יענו לנו בחיוב כשנציע למישהו לשחק אתנו. בטוח ירצו בנו, ויאהבו ויעריכו.

אנחנו מחכים לרגע "הנכון", אבל מה הוא?

הרגע שלא תהיה בו סכנה, שלא נפסיד, שלא נתאכזב. שלא נכאב.

שלא נסורב

שלא נרגיש לבד.

אבל הרגע הזה—הוא לא חלק מהמציאות של המשחקים בחוץ. הרגע הזה אף פעם לא יגיע בשלמותו.

כשאנחנו מחכים לרגע הנכון, לרגע שהכול יהיה מושלם, לרגע שהכול יהיה מוכן, שהכול יהיה ידוע

אנחנו מפסיקים לשחק את משחק החיים.

אנחנו מוגנים

אבל ספונים.

להתפתחות הפנימית יש גבולות ומגבלות. היא אף פעם לא תוכל להחליף את ההתפתחות שמתרחשת כשאנחנו בחוץ. לא יהיו לנו כל התשובות לפני שהתחלנו ללכת. לא נוכל לעשות צעד ראשון בחוץ ולהרגיש יציבים ולא רועדים.

 ********

בסוף היום היא רוצה, נורא רוצה, שמישהו יזמין אותה אליו. היא רוצה לשחק עוד.

ולפעמים מישהו ניגש אליה

לפעמים היא ניגשת והראשון מיד אומר "כן!!"

לעיתים הם מבולבלים, לא יודעים. "אני אשאל את אימא".

לפעמים היא עוברת אותם, אחד אחד. "אפשר לבוא אליך? רוצה לבוא אליי?"

היא רוצה לשחק.

ואני מהצד מתכווצת, מרגישה את הלב שלי כואב. כואב את הסירובים שלי, הקשיים והכישלונות שלי.

אבל היא בסדר.

רצה אליי מאושרת והולכת.. אליו.

או באה אליי בדמעות, מאוכזבת, כועסת.

אבל היא רוצה לשחק, בחוץ.

בשום אופן היא לא הייתה מוותרת.

על  הבלוג

הבלוג הזה מתרחש לו כבר כמה שנים בצורה בלתי מחייבת ובלתי פורמלית במקומות כאלה ואחרים—ברשת, בלפטופ, במחברת, על פיסות נייר, ברסיסי מחשבה ואפילו בחלומות. הבלוג הזה מחפש לאחרונה צורה ושם. בינתיים הוא עוד לא מצא. הוא שוקל את האפשרות שכרגע הוא יישאר פשוט "הבלוג של יפעת". הבלוג הזה יעסוק בכמה עניינים שאני כותבת וקוראת עליהם בשנים האחרונות, כמו העצמי האמיתי, אותנטיות, גרעין הנשמה שלנו, חקירה של רגשות, אמפתיה ועוד. אבל הוא מרשה לעצמו להישאר פתוח וזורם, רק כך הוא מרגיש שיכול להיות לו קיום. צורת הקיום שלו כרגע מוזנת מטקסטים שאני מוצאת אותם מרגשים, מעשירים, מעוררי השראה ומחוברים לחיי באופנים שונים. בבלוג יהיו שזורים חלקי טקסט כאלה. בהסתכלות רחבה, הבלוג  יתבונן באפשרות לחיות חיים אותנטיים, אמיתיים, מלאים, ויעסוק באופן שבו טיפול נפשי-גופני-רוחני תומך בחיים כאלה.

הכותבת היא מטפלת בפסיכותרפיה גופנית (בשיטת הביוסינתזה) ובהתמקדות . קוראת בעיקר ספרי פסיכולוגיה (ואולי גם מגשימה חלום ולומדת)  ומשתדלת לזכור וגם להנכיח שהרוח (ובשבילי אלוהים) עוטפת את הכל.

בלוגים נוספים

רוצה להיות אותנטית-הבלוג של יפעת פרס
אותנטי זה וודאי טוב. הכי חשוב להיות אותנטי כלומר להיות אמתי, לא מזויף, נאמן לעצמך.
הודו - המטפלת הראשונה שלי. הבלוג של יפעת פרס
הודו הייתה המטפלת הראשונה שלי. היא טיפלה בי יפה – היא אהבה אותי, חיבקה אותי, אפשרה לי לזוז לאן ומתי שרציתי, היא נתנה לי חירות, הרשתה לי שמחה ותמיכה.
שמיים שחורים וכוכב - יפעת פרס
שרון יושבת מולי והיא רוצה למות. היא רוצה למות אבל במקום זה, או בנוסף, היא באה אליי.