צור קשר
...Loading...

"שכל מאוויינו יתגשמו": האומנם? - ענת גיחון

זה עתה נפרדנו מחגי תשרי, שמציינים את סוף הקיץ ואת תחילתה של שנה חדשה. אחת הברכות השגורות על כולנו בנקודות ציון של התחלות חדשות – שנה קלנדרית או שנת חיים חדשה, מקום עבודה או קשר חדש  היא "שכל מאווייך יתגשמו", שתצליח להגיע להגשמת המאוויים, האושר הנכסף, גן העדן, הארץ המובטחת...

המשאלה להגשמת כל השאיפות היא אך טבעית, אבל ההנחה שעומדת מאחוריה היא שהכל אפשרי. שאם רק נתאמץ מספיק – אנחנו, בני זוגנו ושאר הסובבים אותנו - נוכל להשיג את כל מה שליבנו חפץ בו. זוהי משאלה אוטופית, שמניחה אומניפוטנטיות וכל יכולות. כאילו כל מה שאיתו הגענו לעולם עדיין מחכה באריזה, שנפתח אותה ונשתמש בו, ושמתעלם מהשפעת הזמן, הסביבה בה חיינו ועדיין, עלינו, על תאי גופנו, על נפשנו; מתעלם מאותם חלקים באופן ההתארגנות שלנו ושל הסובבים אותנו שפוגמים ביכולת ההתרחבות, שמקשים עלינו ועליהם להתמסר לאינטימיות; הנחה שמתעלמת מכך שגם אם נצליח למוסס אותם מתחים במידה מסויימת, בגלל שהם חלק מאד מושרש בנו ובהם, לא נצליח למגר אותם לחלוטין.

הסיבה לעיסוק שלי בסוגיה זו, היא כי המשאלה הזו גורמת המון סבל, תחושת פגימות וכשלון. מי מאיתנו לא מרגיש בעצמו, או שומע מהסובבים אותו – "איך זה שעדיין לא הצלחתי ל..." - להיות יותר מאורגן, רגוע, שמח, אסרטיבי, הורה מושלם, בן זוג מושלם, וכו'. ושכדי לא להרגיש את תחושת הכשלון והכאב על מה שכנראה לא יהיה לי, אנחנו מפתחים מנגנוני הסחה ואף הדחקה – חוסר שקט, טעינה, ביקורתיות וכעס - על בני זוגנו שמעיזים לא להיות מי שאנחנו רוצים שיהיו, מי שמגיע לנו שיהיו, על ילדינו שלא מתגמלים אותנו באופן המופתי שקיווינו לו, אך בעיקר על עצמנו...

אני נזכרת באישה אותה אני מלווה כבר כמה שנים, בהן היא  מתייסרת בכל פעם שנתקלת במגבלה, במשהו שאין לה, כמו גוף אתלטי. מאז שהתבגרה היא מלאה, עם נטיה לאכילת יתר ועם מערכת שרירים, כולל שרירי משמעת עצמית, לא מוצקים במיוחד... היכולת שלה לארגון זמן ומרחב באופן יעיל לקויה למדי. על פניו היא סובלת מהפרעת קשב, ולמרות היותה אינטליגנטית ומשכילה, יכולת הריכוז הלקויה שלה מונעת ממנה לקרוא ספרות בכלל, וסיפרות מיקצועית בתחום התמחותה בפרט, דבר שגורם לה להסתובב עם תחושת חסר תמידית בידע שלה.

ובעיקר היא מתלוננת, בכל פעם שאנחנו נפגשות, על כמה החיים של כולם נראים מושלמים, הזוגיות שלהם נהדרת, כמו גם יכולתם לאהוב. היא נוטה לקנא בחברותיה שנראות מאושרות, שבני זוגן מוצלחים, מצחיקים ושנונים. רק היא לא מצליחה להתמסר, לפתוח את הלב ואת האגן לבן זוגה מזה שני עשורים, איתו היא מגדלת שני ילדים. כל כמה שבועות היא מתלוננת עליו, על כמה הוא לא מספיק אינטלקטואל, לא מספיק רגיש, הנגיעות שלו לא תמיד מדויקות. נשמעת כאילו מחכה שאגיד לה: "את יודעת מה, את צודקת. מגיע לך יותר. תיפרדי ממנו".

רק שאני יודעת שהיא גדלה עם אמא מאד נרקסיסטית, דיכאונית וקרה. אביה, שלא זכה לחום לו היה זקוק מאישתו, ציפה לקבל אותו מביתו. הטרגדיה של חייה היא שמצד אחד לא זכתה בינקותה לחום והכלה אימהיים, שדרושים כדי ללמוד להרפות לקשר אינטימי במהלך החיים. והקשר החם יותר לו זכתה בילדותה היה דווקא הקשר עם אביה, קשר שהיה בו גוון משתמש. בתגובה למדה להשתמש במערכת השרירים שלה עצמה להחזקה, מה שמקשה עליה להתמוסס למפגש קרוב אמיתי. במקומו למדה להשיג אינטימיות על ידי התנהלות פתיינית, שרמנטית, כובשת, עם יכולת פחותה יותר לשהות בקשר קרוב לאורך זמן. עדיין, במצב כזה כל התייחסות לא תואמת, מגע לא מדוייק, נחוויית על ידה או כנטישה הרת גורל, או כפלישה והשתמשות. כדי לא לחוש את עומק הכאב שבחוויה זו, היא פיתחה מעין שיכבה של חוסר שקט וחוסר מרוצות תמידית.

מאז שהתחלנו את עבודתנו המשותפת, לפני כשלוש שנים, חל שיפור ביכולתה להרפות בקשר קרוב, אבל ברור שמכיוון שמדובר בטראומה התפתחותית מורכבת, שהשפיעה על כל אספקט בגופה ונפשה – תאי גופה, מערכת השרירים והעצבים, רגשותיה ותיפקודיה המנטליים, בעיקר יכולתה להתמקד. יש גבול ליכולת השיקום של מגבלות אלה. בחדשים האחרונים מתברר לנו יותר ויותר שחלק מהעיסוק הכמעט אובססיסבי במה שחסר בחייה, בעיקר בזוגיות שלה, הוא דרך למסך את הכאב הבלתי נסבל ולהתאבל על אובדן זה. במשך תקופה עבדנו על העמקת היכולת שלה לשהות עם עצמה, לנשום, להתקרקע מחד, ועל חקירה והתבוננות במה מתעורר בה במהלך המפגש בינה לביני מאידך. חקירה זו העלתה כאב עמוק יותר, תקופה של בכי, מעין אבל שקשור במגבלות אותן פוגשת. דווקא תהליך זה הפחית את חוסר המרוצות מעצמה, עזר לה להתחיל לדאוג לעצמה, גופה וסביבתה באופן מיטיב יותר, ובמקביל הכניס יותר רוך לקשר בינה לבין בן זוגה.

אז רוצה לאחל לכולנו שנדע להנות מכל שיש לנו, לדעת לקבל את המגבלות שלנו ושל סובבינו, אולי להתאבל על מה שכל כך קיווינו ואולי אף פעם לא נזכה בו, לבכות על כך מכל הלב, ולהתפייס עם מציאות חיינו.

עוד אודות ענת גיחון, אפשר לקרוא בכרטיס שלה באתר

.

הפורטל לפסיכותרפיה גופנית, הנו האתר המוביל בישראל בתחום פסיכותרפיה ממוקדת גוף-נפש-רוח. חזון האתר הוא להשפיע על כמה שיותר מעגלים ולהעלות מודעות לתהליכי התפתחות המשפיעים ישירות על כל מערכות היחסים באשר הם.

התוכן באתר נכתב על ידי אנשי מקצוע בתחום, באחריותם ואינו מהווה תחליף לייעוץ מקצועי. 

עוד אודות הפורטל, בקישור זה

בלוגים נוספים

 "הכל בגללך!"
ענת גיחון
הפחד מביטוי עצמי -הבלוג של ענת גיחון
אנחנו, לרוב באופן לא מודע, מצמצמים את הנשימה שלנו, כי כשנושמים באופן מלא יותר מרגישים יותר, כולל את התחושות הלא נעימות...