צור קשר
...Loading...

מה זה בית בשבילי/ולרי שפע

בית בשבילי זה מקום שבו אני יכולה לנוח, לשים בצד את טרדות הקיום בעולם הזה. מקום שבו אני יכולה פשוט להיות אני, להיות אהובה ומאושרת. מעניין שהמילה מאושרת מתקשרת אצלי לרגש, תחושה, מצב קיומי, כשבעצם המשמעות שלה היא 'יש אישור'. עמוק בתוך תוכי זה בעיקר מה שאני רוצה, לקבל אישור על היותי אני, לכל תופעות חווית הקיום שלי ושכל החלקים שבתוכי יבואו לידי ביטוי. זה השלב הראשון, בשלב השני, בבית אני אהובה, מוגנת ומוזנת, יש משמעות לקיומי.

באחת השיחות האחרונות עם אחותי פתאום היא אמרה "בעצם אף פעם לא היה לך בית", המשפט הזה הוא כל כך מדויק שזה הפתיע אותי לרגע. ואז נזכרתי בסוף השנה השנייה ללימודים.

בסוף שלוש שנות הלימודים הראשונות הצגנו את התהליך שעברנו בצורה שבחרנו להציג, כל אחד והדרך שלו. בסוף השנה השנייה, הצגתי סדרה של ציורים במחברת שלי, היה שם ציור של שדון קטן ומרושע שטווה חוטים כל הזמן, ציור אחר של חייל-על בחליפה שחורה, מיומן ביותר וקשוח. ציור של אגם עם הרבה כדורים צבעוניים בתוכו ועוד אחד של עץ עם גזע רחב, שורשים מעמיקים וענפים עמוסים בעלים וגם כמה פירות. ליד כל ציור היו כמה מילים שתיארו את התחושה שמתלווה לציור. 

אני זוכרת את עצמי, יושבת במעגל אינטימי, החדר מתחיל להחשיך ומסמן לי שסוף היום מתקרב ואיתו גם תורי, תורי להציג את סיכום התהליך שלי. נשמתי עמוק והרגשתי את רטט ההתרגשות בבטן ובידיים שלי, הרגשתי את מיתרי הקול שלי רועדים עוד לפני שהתחלתי לדבר. לקחתי עוד נשימה עמוקה, הסתכלתי מסביבי ובעזרת המבטים האוהבים והסקרניים מסביבי אזרתי אומץ והתחלתי לפתוח את המחברת, דפדפתי בציורים רגע לפני שאני חושפת ומעבירה אותם מיד ליד. הרגשתי את החייל עומד דרוך בשכמות שלי ומזהיר אותי מפני החשיפה, מזכיר לי את כל הפעמים שבהן החשיפה הביאה כאב. מתחת לחייל, בגב, היה גזע של עץ, גזע רחב שהגיע עד לאגן ושלח שורשים עמוק לאדמה, השאיר אותי מחוברת. הענפים שלחו יד והעבירו את המחברת לימיני, באותו רגע הייתה לה תחושה של פרי. פירות התהליך שלי היו הציורים האלה, שביטאו חלקים בתוכי, חלקים שלמדתי להכיר בתוך ובעזרת הגוף שלי. לאט לאט ההתרגשות נרגעה מספיק כדי שאוכל לדבר ואמרתי "מצאתי בית. מצאתי בית בגוף שלי".

שלוש שנים אחרי ואני מתרגשת לכתוב בדיוק כמו שהתרגשתי לומר את המילים האלה. מצאתי בית בגופי. כשאני בגופי אני מאושרת, כל התחושות והרגשות והמחשבות והדימויים קיימים, הם פשוט כאן, בתוכי, מוחשיים, קיימים ואהובים. כן, גם לעצב ולכעס ולתסכול יש מקום, וגם לרצון הגדול שלא יהיה עצב או כעס או תסכול. מתוך היכרות עם הגוף שלי אני מכירה את עצמי, כל פעם חלק אחר. ומה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שאני תמיד בבית, הגוף שלי תמיד איתי, גם כשאני מנותקת ממנו ברגעים קשים, הוא עדיין איתי, אני תמיד בבית.

ומאז אני חיה באושר ועושר עד עצם היום הזה.

לא באמת... החיים, לצערי, הם לא סיפור אגדה. מה שכן, אוסף הרגעים האלה, של חיבור להוויה השלמה שאני הוא הדלק שמניע אותי.

בשבילי, החיבור לגוף ויצירת השיח עם הגוף היו אבן דרך משמעותית בהתפתחות שלי. הגוף שלי יודע לספר לי כל כך הרבה, יש לו תשובות להרבה מאוד שאלות שעולות בי כל הזמן. ע"י החיבור והחקירה של התחושות שלי למדתי לדעת מה נכון לי, מה גורם לי שמחה ומה מביא עצב. כשאני עוצרת לרגע, נושמת ומפנה את תשומת הלב לתחושות שעולות בי אני יכולה להבין טוב יותר מה קורה לי ומה אני צריכה.

שוב ושוב, הגוף שלי מבקש קשר, חיבוק, ליטוף, מבט, מילים של הבהרה או הרגעה ומדי פעם הצחוק שלי מבקש צחוק נוסף להתגלגל איתו.

לפני קצת יותר משנה, כשיצאתי משיעור, קפצה מולי בחורה עם חיוך גדול ומלא התלהבות, שאלה האם אני מוכנה להגיד כמה מילים על מה זה בית בשבילי? לא היה לי מושג מי זאת ולמה היא שואלת אותי, אך עוד לפני שהיא התחילה להסביר ידעתי שכן. ואז היא התחילה להסביר, מתוך ההתלהבות שלה ושלי קלטתי רק "בית למטפלים מתחילים". ההתלהבות שבי עלתה על גדותיה ולפני שהספקתי לקלוט את המשמעות של הכל הייתי מול מצלמה והתחלתי לדבר, לא הייתי מוכנה למה שיבוא אחר כך. אבל ככה זה, לפעמים צריך פשוט לקפוץ למים.

אז קפצתי. והנה אני כאן, כותבת על בית. בבית למטפלים. בית חדש שנוצר כאן. מקום שבו אני מקווה לחוות חוויה נוספת של בית. חוויה שכוללת אנשים נוספים. בבית הזה אני מקווה למצוא שותפים לדרך שאיתם אחלוק את צעדי הראשונים כמטפלת. בית שבו נוכל להתייעץ, לפתח דיונים מקצועיים ואישיים על המעשה המופלא הזה, המעשה הטיפולי. בית שבו נחלוק את השמחה והעצב, נלמד ונגדל יחד ולחוד.

אני מזמינה אתכם לקחת חלק וליצור יחד בית למטפלים. אני מזמינה אתכם לשתף את החוויות שלכם, לשאול את השאלות ולהציע את הידע והניסיון שיש לכם. אם יש בכם הרצון לשתף, הבלוג הזה הוא גם הבמה שלכם. ישנו גם הפורום, לסטודנטים ולמטפלים וגם הוא חדר בבית הזה, מזמינה אתכם להיכנס, להתרווח, לנוח, לשאול, לשתף, לשמוח ולבכות יחד איתי.

אני פונה גם לקוראים שאינם מטפלים או סטודנטים. הבלוג הזה נכתב גם בשבילכם. אני מזמינה אתכם להכיר את הפסיכותרפיה הגופנית דרך החוויות שלי ושל כותבים אחרים. 

אני מזמינה אתכם להתחבר לגוף שלכם ולהכיר עוד פן בחוויית החיים שלכם. גם אתם מוזמנים להעלות שאלות בפורום כאן בפורטל.

ואם תרצו לשתף חוויה שקשורה לתחום בבלוג, אנא כתבו לי



בלוגים נוספים

אני לא סינדרלה ושמי לא שלגיה - שירלי כהן
הם הביטו בה בשקט בשולחן ליל הסדר היא מכירה היטב את המבטים האלה שלהם....