צור קשר
...Loading...

מחלה כמתנה

 בגיל 17 וחצי, לפני הגיוס קיבלתי את מחלת ה'אפילפסיה'. סתם ככה, פתאום. הייתי בטיול עם חברים כשבאמצע הלילה קיבלתי את ההתקף הראשון שלי. 

אני זוכרת את התחושה שהייתה לי כשקיבלתי את הבשורה שזה לא חד פעמי- התחושה הייתה כמו בניין קלפים שמתפרק בבת אחת. כאילו כל החיים שלי תלויים בזה שהמגדל הרגיש והשברירי הזה ישאר בנוי. 

פתאום היה חוסר ביטחון באופציה לגיוס, חוסר ביטחון באפשרות לרישיון, להיות לבד וכו'..

אני זוכרת את עצמי נלחמת בכל מערכת שפחדה לקבל אותי- אם זה בצבא, שעברתי וועדות על גבי וועדות רק כדי להתגייס, ואם זה את הרישיון שנלחמתי כדי לעשות בכל זאת, אם זה בלימודים אחרי צבא שלמדתי.

עם כל הפחד שלי, לא הסכמתי לקבל את זה שבגלל המחלה אני אהיה אחרת מהחברים שלי.

התחושות של ההורים שלי היו כל הזמן של פחד שיקרה לי משהו- מתי יקרה ההתקף הבא? ואיך אני יעבור אותו?

כל קול מוזר שהשמעתי או משהו מוזר שעשיתי הקפיצו אותם ובאופן כללי היה אפשר להרגיש את החרדה של כל המשפחה- לא פלא שבגיל 21 מיד אחרי הצבא, בחרתי לצאת מהבית ולגור לבד. פתאום היה שקט, פחות חרדה ואפשרות מסוימת להיות עצמאית ולהקשיב לרצונות שלי.

לקחו לי כמה שנים טובות להפסיק לכעוס על העולם- להפסיק לכעוס על זה שקיבלתי את המחלה הארורה הזאת שכובלת אותי, לכעוס על הגורל שלא שאל אותי. להפסיק לכעוס על המשפחה שדאגה לי יותר ממה שהייתי רוצה, לכעוס על האנשים שהיו סביבי בזמן התקף והתרחקו כי זה הפחיד אותם.

זה כנראה היה חלק מהתהליך שהייתי צריכה לעבור ממש כמו תהליך של אבל שבו כמעט תמיד יהיה שלב של כעס, עצב וכו'.. - אבל על מה שהיה ולא קיים יותר.

לקח לי זמן להפנים שאם אני רוצה להשתחרר מהכבלים שסביבי אני צריכה לבדוק עם עצמי עד כמה אני מקבלת את המחלה ונותנת לה מקום מבלי להתאמץ ולהיות בלעדיה.

זה היה לפני 5 שנים בערך, שפתאום הרגשתי שדווקא המחלה היא זו שהביאה לי המון בחיים שלי. עם כל מה שהיא לקחה ממני היא הביאה לי את הצורך להילחם על העצמאות שלי, על האושר שלי כפי שרק אני רוצה אותו. הבנתי שקיבלתי מתנה- מתנה שלא רציתי לפתוח במשך הרבה זמן. העדפתי שתישאר מודחקת בתוך המחסנים שבתוכי, מלאה באבק.

אבל, ברגע שהסכמתי לפתוח אותה, לראות אותה, להרגיש אותה ולחוות אותה כמתנה- פתאום המפלצת הזו שהייתה בתוכה הפכה להיות קטנה והרבה פחות מפחידה.

היום, בניגוד לפעם אני יודעת לדבר על המחלה באהבה. לא כי רציתי לקבל אותה, אלא כי מה שהיא נתנה לי הפכה אותי למי שאני היום, ועל זה אני לא מוכנה לוותר.

היום אני מבינה, שלכעוס על העולם אולי היה חלק מהתהליך שעברתי אבל להמשיך ולכעוס לא משרת אותי בטווח הארוך. בניגוד לרצון שלי זה רק מרחיק ממני את חברי. אני מקבלת היום יותר (לא לגמרי, מודה...) את הפחד של הסובבים שלי בזמן ההתקף ומוכנה להתרחקות שלהם כשהיא מגיעה.

היום, אני כבר ללא התקפים במשך יותר מ- 7 שנים, וללא כדורים בכלל , אני בטוחה שחלק גדול מזה שייך לעובדה שהמחלה כבר לא חלק גדול ממני. שהסכמתי לתת לה את המקום שהיא צריכה אבל בלי שתתפוס את כל החיים שלי.   

יש בי משהו חזק יותר ושלם יותר בזכותה. תודה.


בלוגים נוספים

הגברים בוכים בלילה - הבלוג של שירלי כהן
אני רוֹצֶה לבכות אמר בקול חלש, אבל, אני לא יכול. את מבינה, נכון? הגברים אינם בוכים ביום
בלוג 2- נשימה
מותר לנו לשמוח, מותר לנו להנות, מותר לנו לצחוק, מותר לנו לנשום.
על אובדן וסרטן השד - הבלוג של שירלי כהן
מרכז הלב נחסם כאשר יש משבר בסביבתנו המשפחתית. דבר שמעודד רגשות עזים של צער שלא מבוטאים באופן מלא או מוכחשים. משבר הפרידה והנטישה הוא הסיבה הנפוצה ביותר לחסימה אנרגטית במרכז הלב.