צור קשר
...Loading...

ההתחלה, לפני שאני מטפלת אני קודם כל מטופלת - הבלוג של נריה שילד

אז בוא נתחיל מההתחלה,
לפני שהייתי מטפלת הייתי קודם כל מטופלת. 
רצה הגורל והפגיש אותי בנערותי עם שבטי הפסטיבלים. תמיד אהבתי פסטיבלים, הצבעים, הבחירות המגוונות, הסדנאות, התנועה, המוזיקה, האנשים הפתוחים המזמינים ומעוררי ההשראה. 
 הכל הקסים אותי, סחף אותי בתוך ים של מידע והשראה. 
הרגשתי שאני יכולה להמציא את עצמי מחדש, שיש לי מרחב לחקור את נפשי ואת נפלאות העולם.  
הייתי בהיי, תמיד, באופוריה שכזו אחרי כל סדנא, פסטיבל או בעיקר אחרי הטיול להודו. 
משהו בי התעורר, התחלתי לגעת ברבדים עמוקים וחשוכים שעד כה לא נגעתי כלל. 
אך כמו כל סוף שבוע, סופו הגיע. התחושה העילאית של האחדות והבהירות התחלפה עם ריקנות ובדידות עמוקה. נותרתי עם כעס על העולם, על עצמי, תחושת תסכול ופיספוס אדירה. 
הבנתי כי לבד זה בלתי אפשרי. התחילה פה תנועה והייתי מוכנה לעבד טראומות ולצמוח מתוכן.

כך הגעתי לפסיכותרפיה הגופנית. 

מתוך הבנה כי אני מחפשת משהו שמערב בתוכו שיחה, שיח עם המיינד (קוגניטיבי), שיח עם הגוף (תנועה, מגע, נשימה), ושלא משאיר בצד את היחסים (הקשר). 
3 שדות אלו היו לי אז וגם היום תנאי הכרחי בטיפול. 
בתוך הטיפול יצאתי לחקור את המבנה הגופני שלי, מה זוכר גופי שאני כבר איני זוכרת? מלידה, ינקות, ילדות ועד בגרות. מדוע גופי מכווץ פה? טעון שם? מה אומרת לי הסרעפת ומה הלסת? 
איך לנשום, להרפות, לרעוד, לרקוד, לכעוס ולצחוק.
למדתי להיות בתוך קשר, כזה שמשקף לי באמפתיה וחמלה מי אני, ושיש לי מקום בעולם. שהוא בטוח ואני ראוייה לו. למדתי גבולות מה הן, נושא שתמיד היה (ויהיה) במרכז החיים שלי. לפני הכל למדתי להרגיש את גבולות גופי, אח״כ יכולתי לצאת ולחקור את הגבולות החיצוניים והפנימיים שלי. 
למדתי נוכחות אמיתית מהי. להיות ברגע, בכאן ועכשיו. מה זה אומר לשהות בתוך הגוף, עם התחושה, עם הרגש. המטפלת היתה מחזירה אותי לא רק להיות עם הסיפור, אלא לחוש אותו. וכן, גם עם כאלה שפחות נעים. בעיקר הם היו שהעצימו ומילאו אותי בכוחות. 
יכולתי להתבונן באמפתיה וסובלנות במגננות שלי, האם עוד תואמות לי והאם כבר לא, והאם ניתן לאט וברכות אותן לשחרר. 
המתנה הגדולה ביותר היתה ועודנה היכולת לא להיות תגובתית. לשהות, לבדוק את התנועה התגובתית ולדעת שיש לי בחירה. ההבנה שהכל דינאמי הינה בסיס שמחזק אותי ברמה היומיומית. העצמי, הגוף, היחסים, החיים, הכל בר חלוף ומשתנה. 
לדעת לסמוך, לדעת כי יש קרקע יציבה מתחת לרגליי, יש פעימה, נשימה סדירה ובטוחה בתוכי. 
למדתי איך להיות בתוך קשר, לרצות להיות בתוך קשר, מתוך מקום נינוח וקשוב לעצמי. 
למדתי להגמיש את הגוף, כי כשהגוף גמיש כך גם המחשבה, כך גם הנפש, וכן להפך. 
הפסיכותרפיה הגופנית הינה דרך חיים עבורי, הרבה מעבר לטיפול, היא גישה לחיים. בדרך בה אני הולכת אני בוחרת להיות נוכחת, אמפתית, עם חמלה וללא שיפוטיות כלפי עצמי (מודה, לפעמים חוטאת) ולאחר. 
אך לא, אין מושלם, רחוק מ... אני מאמינה כי החיים ובעיקר ההתפתחות נעה כספירלה. אין המטרה אלא הדרך היא החשובה . 
והדרך לא היתה (ועדין) פשוטה. היא מלאת מהמורות. 
התנועה אינה נפסקת לעולם, תנועת החקירה והסקרנות. הרצון להעמיק ולהינכח ברגע מביאים איתם איכות חיים שלא הכרתי, זרימה, בהירות, רוגע, יחסים חזקים ויציבים, הורות שממלאת
אותי, זוגיות שהיא איתנה ומלאת אהבה ועוד מתנות רבות וטובות. 
אך תמיד זוכרת כי העבודה לעולם נמשכת... 

וכי הרבה לפני שהייתי מטפלת הייתי מטופלת, ואני תמיד בשאיפה להחזיק את שתי העמדות הללו יחד. 

"When we learn to stop and be truly alive in the present moment, we are in touch with ״.what's going on within and around us

~ Thich Nhat Hanh

אם הדברים עוררו בכם סקרנות, שאלות, תהיות טובות וגם רעות מוזמנים לשאול / שתף אותי. 

שבת שלום. 

נריה גולד שילד 🌸
פסיכותרפיה גופנית התייחסותית

נריה גולד שילד - אישה, אמא, מאמינה בתנועת הריפוי הטבעית והאותנטית של הגופנפש שלנו.  מטפלת בפסיכותרפיה גופנית התייחסותית בשילוב טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT  מהגל השלישי- משולב מיינדפולנס).  

בלוגים נוספים

222
הגוף כמשאב - הבלוג של שירלי כהן
הגוף הוא לא רק אתר הכאב. הגוף הוא גם מרכז העונג שלנו. "כיכר העיר" איתו אנחנו יוצאות לעולם ומתקשרות דרכו.
את יפה? תסתירי!
האם לטפח את עצמי זה חומרי או שמא עניין הישרדותי